דיני פנויה ופילגש

בס"ד

פנוי הבא על הפנויה ופילגש להדיוט

במאמר זה נדון, בחובת יחסי אישות במסגרת של קידושין ונישואין, ומה יחס התורה וההלכה ליחסי אישות המתקיימים ללא חופה וקידושין.

מצוות קידושין

הדיון הראשון בשאלה זו קשור בשאלת מצוות הקידושין. הרמב"ם (מצווה ריג) מנה מצוות 'כי יקח איש אשה' כמצוות עשה.

לדבריו מי שמקיים יחסי אישות ללא קידושין, הרי ביטל מצוות עשה של 'כי יקח איש אשה'. כך טען המגיד משנה (אישות א ד).

בעיקר דיון חשוב זה האם וכיצד נכון להגדיר את מצוות הקידושין, נדון במאמר בפני עצמו, בשאלת ברכת האירוסין.

פנוי הבא על הפנויה

השאלה הבסיסית שיש לדון בה בתחילת הלכות קידושין, האם אכן הקידושין מתירים דבר שלפני כן היה אסור, או שיש לראותם כמצווה בלבד.

'לא תהיה קדשה'

לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בפירוש 'קדשה' ו'קדש' יש הבדלים בין התרגומים. אונקלוס תרגם -

לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גוברא מבני ישראל אתא אמא

איסור על נישואין בין ישראל ובין עבדים או שפחות.

בתרגום ירושלמי –

לָא תֶהֱוֵי נַפְקַת בְּרָא מִבְּנַתְהוֹן דְּבֵית יִשְׂרָאֵל וְלָא יֶהֱוֵי נְפַק בַּר מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

איסור על נפקת ברא – זונה.

על הביטוי 'קדשה' פירשו רוב הראשונים – מקודשת ומזומנת לזנות.

ועל כל הקשה הרמב"ן -

והנה אם הלאו הזה אזהרה באשה הנשכבת ויזהיר בהיותה מקודשת ומזומנת לזנות, אם כן אין הפנויה הנבעלת במקרה ובהצנע מחייבי הלאוין. וכן הקדש, למה יזכיר בהיותו קדש ומזומן, ואפילו הנבעל בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת ב"ד. ועוד שהיה ראוי שיאמר לא תהיה בכם קדשה ולא יהיה בכם קדש, כי "מבנות ישראל" "ומבני ישראל" כאלו בעם אחר ידבר

הרמב"ן התייחס לשלושה בעיות נתמקד כעת בשתים האחרונות. לגבי 'קדש', שואל הרמב"ן אם מדובר במשכב זכור כפירוש רש"י (המבוסס על הגמ' בסנהדרין), אז יש בו איסור עצמאי עם כרת ומיתת בית דין. וכן הלשון 'מבני ישראל' מ'מבנות ישראל' שזו לשון ייחודית, כאילו מדבר מתוך עם אחר. (לגבי דעת הרמב"ן בפנויה נתייחס לכך בהמשך).

ולכן מפרש הרמב"ן –

והנראה בעיני בלאו הזה, כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים, יושבות על הפתח בתופים ובכנורות כענין שכתוב (ישעיה כג טז) קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה הטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי. וכן יזהיר לב"ד על הקדש, ועל דרך הפשט אפילו שישכב עם הנשים בקובה אשר יעשה לו מזומנת לזמה או שישב בעינים על הדרך הזהירם לבית דין. ויראה לי שכן דעת אונקלוס, אבל צירף לזה העבד והשפחה הבאים בישראל דרך נשואין, מפני שהכל יודעין בעבד הזה שנשא בת ישראל שאין לו בה קדושין, והיא עמו כאשה עם בעלה אם כן היא קדשה לעיני השמש:

כלומר הרמב"ן מסביר שלאו זה משמש כאזהרה לבית הדין לאכוף ולמנוע המצאות 'קדש' ו'קדשה' בישראל. ולדעתו 'קדש' ו'קדשה' משמעותן מיוחדים לזנות בפומבי. בין האיש ובין האישה.

הרמב"ם כותב (אישות א ד) -

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה

בדברי הרמב"ם הרמב"ם ברור שלא סבר כהרמב"ן שזו אזהרה לבית הדין בלבד, אלא אזהרה לכל יחיד ויחיד ואפילו בהצנע. ובנוסף מדובר על פנויה שבא עליה שלא לשם נישואין כפי שעוד יבואר. ומפשטות לשון הרמב"ם נראה שאפילו אינה מיוחדת ומקודשת לזנות גם זה בכלל איסור זה.

לפני שנדון בחלק ההלכתי שבדבריו, לפי ההבנה הפשוטה שהצגנו בדברי הרמב"ם הפסוק 'לא תהיה קדשה ולא יהיה קדש' – לרוב מפרשי הפשט כאמור 'קדשה' מלשון מקודשת ומיוחדת לזנות. לפי הרמב"ם כל זנות נחשב כקדש. וכפי שביטא זאת הרש"ר הירש –

כל יחסי מין שאין עמהם קדושת הקידושין הם בגדר זנות, וגם נישואים מדומים של איש ואשה שאין קידושין תופסים בהם אינם אלא זנות

עדיין הביטוי 'קדשה' בהקשר של זנות יצטרך עוד הסבר לשיטה זו ונעמוד על כך להלן.

בנוסף הרמב"ם כנראה יסבור כמפרשי הפשט (מהם רש"י) שלא משווים לחלוטין בין 'קדשה' ובין 'קדש'. שהרי הרמב"ם כתוב שפנוי הבא על הפנויה עובר בלאו שהרי בעל קדשה. ולא כתב מפני שעבר על 'לא יהיה קדש'. ייתכן שמסביר ביחס לאיש שמדובר דווקא במיוחד לכך ובפרהסיא כדברי הרמב"ן, או במשכב זכור כפי שהזכיר רש"י. ובהמשך נעמוד על הסיבה לחלק בין האיש והאישה בפסוק זה.

בנוסף האחרונים עמדו על כך מדוע לוקה על כך משום שעבר על 'לא תהיה קדשה'. הלאו הזה די ברור מדבר ביחס לאשה שהיא לא תהיה קדשה, כיצד נכלל כאן לאו שלא לבוא על קדשה.

צריך לומר – האזהרה 'לא תהיה קדשה בבני ישראל' אזהרה כללית על כל ישראל. שלא לקיים ולאפשר מציאות של 'קדשה', ולכן זה כולל גם האיש שבא על הקדשה, שמקיים וממשיך את מציאות הקדשה בעולם.

בספר טיב קידושין ראיתי שפירש – שכוונת הרמב"ם אכן ללאו 'לא יהיה קדש' שכוונת הלאו הזה לדעתו שלא יבוא קדש על קדשה. להלן נביא את לשון הרמב"ם בספר המצוות שיש לסייע מדבריו לכאו' להבנה זו.

הראב"ד משיג על דבריו הרמב"ם –

א"א אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה, ובעלי הלשון דורשין פילגש מלה הפוכה ומורכבת בפי שגל עומדת לפרקים למשגל משמשת את הבית ופעמים למשכב, ויש ספרים שכתוב בהם (סנהדרין כא) פילגשים קדושין בלא כתובה, מ"מ אין איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכל אדם, שאם כדבריו מפתה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה עליה אלא ודאי משהוצרכה לפיתוי אינה קדשה.

הראב"ד בדבריו טוען כדעתם של מפרשי הפשט – 'קדשה' מזומנת לכך. ומופקת לכל אדם. ומכך ממשיך הראב"ד לאשה המייחדת עצמה לאיש ללא קידושין. טוען הראב"ד אין בו איסור מלקות או לאו. ומכך ממשיך שהיא פילגש הכתובה בתורה. לאחר מכן הראב"ד דן שאולי בפילגש מדובר גם בשילוב קידושין. אך כותב שמכל מקום גם אם אין היתר פילגש ללא קידושין, אבל אין גם איסור לאו.

כפי שנראה הראב"ד התייחס לשתי המקרים הקיצוניים בלבד, א. מופקרת ומקודשת לזנות לכל אדם. ב. מיוחדת לאיש אחד לחלוטין. הראב"ד לא התייחס לביאת פנוי ופנוי בדרך מקרה ומזדמן באופן חד פעמי כשאין האשה מזומנת לכך באופן קבוע. וייתכן שיש לכן מעמד אחר כדלהלן.

במה חולקים הרמב"ם והראב"ד ישנם כמה אפשרויות.

פשוטן של דברים - כלשון הרמב"ם לדעתו 'כל פנוי הבא על הפנויה' בכל מצב עובר בלאו זה. לדעת הראב"ד גם במיוחדת לזנות. כך הבינו המגיד משנה ועוד רבים. (ולהלן נראה אם זה משליך על דיני פילגש).

אך מעיון במקום אחר בדברי הרמב"ם עולה תמונה מעט שונה.

הרמב"ם (נערה בתולה ב יז) מדבר על האיסור הכלול בפסוק 'אל תחלל את בתך להזנותה'. שמסביר שמדובר שלא ישכיר או יאפשר לאחרים לבוא על בתו תוך נצול מעמדו כאביה. וכותב שם הרמב"ם –

והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה, ואיסור קדשה אחד הוא בין בבתולה בין בבעולה ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס כמו שבארנו שהרי זו בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה

כאן הרמב"ם מדגיש 'המכין בתו לכך' משמעו שדווקא במזומנת לכך נחשבת ל'קדשה'.

הראב"ד שם גם כן משיג על הרמב"ם אבל בטענה לכאו' שונה –

א"א אין דעתי מסכמת לזה שאין קדשה אלא העומדת בקובה של זונות וכן אמרו בספרי לא תהיה קדשה אזהרה למזנה כענין שנאמר (ברא' לח) לא היתה בזה קדשה, ושם נאמר הקדשה היא בעינים על הדרך

הראב"ד מוסיף כאן תנאי חדש 'אין קדשה אלא העומדת בקובה של זונות. התנאי הזה כאמור הוזכר בדברי הרמב"ן על התורה. ואם נבקש לחבר את דברי הראב"ד כאן לדבריו בהלכות אישות עולה שנדרשים שני תנאים – מזומנת לכך ובפרהסיא.

הכסף משנה משיב על דברי הראב"ד –

ואני אומר שאין הכרע מדברי ספרי שאין נקראת קדשה אא"כ יושבת בקובה של זונות דכל שהיא מוכנת לזנות עם כל הבא אליה מיקריא קדשה שהיא לשון מזומנת לכך וזו היא שקראו בספרי מזנה שע"י שהיא מוכנת לכך גורמת שיתעוררו בני אדם לזנות

ובדעת הרמב"ם כאמור שכאן הדגיש רק אם מכין אותה ומזמן לכך, העיר על כך הכסף משנה –

ומ"מ יש לדקדק דמשמע מדברי רבינו הכא דאינו לוקה משום קדשה אא"כ היא היא מוכנת לכך ובפ"א מאישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה וצריך לדחוק שסמך שם על מה שכתב כאן

כך שדעת הכסף משנה שגם לדעת הרמב"ם מדובר רק במיוחדת לכך.

אך הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שנה) –

והמצוה השנ"ה היא שהזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין והוא אמרו ית' (שם) לא תהי' קדשה מבנות ישראל. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אמרו (קדושים יט כט) אל תחלל את בתך להזנותה וכו'.

הלשון כאן די ברורה לכיוון השני, כל הבא על אשה ללא קידושין וכתובה עובר בלאו. הלשון גם מראה שעובר בלאו 'לא תהיה קדשה' כלומר האיש עובר משום שבא על קדשה. (אז מה משמעות הלאו 'ולא יהיה קדש'?).

לעיל הבאנו אפשרות על החיבור בין שתי הלאוין הללו. 'לא תהיה קדשה' 'ולא יהיה קדש', כלומר שלא יבוא איש על קדשה. יש סמך לתפיסה זו לדעתי מדברי הרמב"ם שכשבא לפרש את הלאוין הללו, כותב והוא אומרו יתעלה 'לא תהיה קדשה' ומשמיט לחלוטין לא יהיה קדש. אך בהסבר המצווה כותב – שהזהירו שלא לבוא על אשה בלא כתובה ובלא קידושין. כלומר אזהרה על האיש. ייתכן שלדעת הרמב"ם הלאו על קדשה והלאו על קדש הם שתי צדדים של אותה מטבע, כלומר שלא תהיה אישה קדשה, ושלא יבוא עליה איש.

המהרי"ט (בחידושיו על הרי"ף ריש מסכת קידושין) האריך בדבריו הנפלאים על נושא וזה וביחס לדברי הרמב"ם בספר המצוות כותב –

אמנם מלשונו שבס' המצות שכתב מצוה שכ"ה הזהיר שלא לבא על אשה בלא כתובה וקידושין והוא באומרו לא תהיה קדשה מבנות ישראל וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלאו דאל תחלל את בתך להזנות' נרא' מלשונו שתהיה הקדשה כל אשה פנויה שלא לשם אישות ועליה נכפלה האזהרה מלא תחלל. אמנם בחבור חזר ודקדק שאין קדשה אלא מופקר' והדר ביה מההיא דספרי שהביא הראב"ד

מסקנתו שהרמב"ם חזר בו ממה שכתב בספר המצוות, והכרעתו שקדשה רק במזומנת לכך בלבד. והבית שמואל (סימן כו ס"ק ב) מצטט בקצרה את מסקנתו.

המהרי"ט שם מוסיף לטעון שאולי גם כוונת הרמב"ם בהלכות אישות – פנוי הבא על הפנויה לשם זנות. לשם זנות – כשהאשה גם היא מיוחדת לשם זנות.

האם במיוחדת לזנות נפגמת לכהונה כדין זונה? כידוע נחלקו בזה התנאים דעת ר' אליעזר שפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ונפסלת לכהונה. הלכה לא כמותו לדעת רוב הראשונים. מדוע? הרי לאו השווה בכל זה סיבה לפסול מן הכהונה. והרי יש כאן לאו 'לא תהיה קדשה'.

כותב הרמב"ם על כך (איסורי ביאה יח ב) –

וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אף על פי שהיא במלקות לא נעשת זונה, ולא נפסלה מן הכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו

כלומר זה לא לאו מוחלט שהרי בהחלט יכולה להנשא לו, ולכן זה לא מכלל איסורי הלאוין שפוסלים מן הכהונה. מיד נבאר את שיטת הרמב"ן בעניין.

הראשונים שהוזכרו עד כאן הניחו בצורה ברורה ש'לא תהיה קדשה' מתייחס לפנויה, והאיסור תקף או באופן חד פעמי או במיוחדת בדרך קבע או בפתח עיניים וכדומה. הרמב"ן סבור לא כך (בהשגות לספר המצוות שנה) –

אבל אנחנו התנינו (ש"ה קיו - כ. ובפיה"ת) בענין הלאו הזה שתהיה המניעה בביאה אסורה שאין קדושין תופסין בהן. שכבר נתבאר בדבריהם שאין זונה בכל מקום בתורה בכהן ואתנן אלא באסורי הביאה שאין בהם קדושין

הרמב"ן הרחיב במשנתו גם בשורש החמישי, וכאמור בפירושו על התורה. (אם כי יש הבדלים לדעתי בין המקורות השונים. ולא נרחיב עוד בזה) סובר הרמב"ן ש'קדשה' זה רק בביאה אסורה שאין קידושין תופסים בה. כך שלדעתו כמובן שהדיון על ביאת פנויה אינו רלוונטי.

הרמב"ן בשורש החמישי מסביר שבזה נחלקו ר' אליעזר וחכמים לגבי האם פנוי הבא על הפנויה פוסלה מן הכהונה. חלקו בזה בדיוק האם הלאו 'לא תהיה קדשה' מתייחס לפנויה או לא. אך כאמור לדעת רוב הראשונים גם לדעות שחולקות על ר' אליעזר מתייחס לפנויה אלא שלא נפסלת מן הכהונה מהטעם שציין הרמב"ם עוד טעמים אחרים שהוזכרו בראשונים.

נקודה נוספת לסיום נושא זה כותב החלקת מחוקק (סק"א) שודאי שגם לדעת הראב"ד שאין לאו יש איסור דרבנן, שהרי אסרו ייחוד פנויה שמא יבוא עליה, ומכך שודאי יש איסור לבוא על הפנויה לכל הפחות דרבנן.

מייחד אשה אליו - ופילגש

עד כאן דיברנו על ההבחנה בין ביאה לשם זנות חד פעמית, ובין מיוחדת לזנות בקבע.

הדיון הבא שנדון בו מייחד אישה אליו וטובלת לו וחיים כך ללא קידושין.

הרמ"א אבן העזר (כו א) –

אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו, יש אומרים שמותר והוא פלגש האמורה בתורה (הראב"ד וקצת מפרשים). וי"א שאסור, ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה (דברים כג, יח) (הרמב"ם והרא"ש והטור).

באופן מפתיע הרמ"א מסביר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בצורה שונה. מייחד אישה אליו באופן קבוע, שלדעת הראב"ד מותר והיא פילגש האמורה בתורה. (החלק הזה מפורש בדברי הראב"ד כאמור). וי"א שאסור ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה. (ומצויין שם הרמב"ם הרא"ש והטור. הבית שמואל ויתר האחרונים השיגו על הקביעה שדעת הרא"ש והטור כך. וכפי שמפורש בדבריהם הבעיה לדעת הרא"ש והטור שבושה מלטבול, או פגם משפחה וכדומה.

הרמב"ם כאמור בהלכות אישות כותב - פנוי הבא על הפנויה לשם זנות. ובהלכות נערה בתולה כאמור – רק במיוחדת לזנות. כיצד הוציא הרמ"א מדברי הרמב"ם שגם במיוחדת לו באופן קבוע עובר משום 'לא תהיה קדשה'.

המקור היחידי שניתן להציע לכך הוא לשון הרמב"ם בספר המצוות שלמד מכך אזהרה שלא לבוא על אשה בלא קידושין וכתובה. ולפי הבנה זו נצטרך לדחוק שלשון הרמב"ם בהלכות אישות – לשם זנות. לאו דווקא אלא כל ביאה ללא קידושין לשם זנות נקראת כלשונו של הרש"ר הנ"ל. אך כיצד יקיים הרמב"ם את דין 'פילגש' שמוזכר בתנ"ך פעמים רבות?

הראשונים והאחרונים האריכו לדון בגדרי פילגש.

וישנם שתי דיונים מרכזיים שנסכם בקצרה.

במסכת סנהדרין (כא א) –

מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין

ישנם שתי גירסאות בראשונים האם פילגשים בלא קידושין ובלא כתובה, או בקידושין ללא כתובה. וישנם שיטות בראשונים לכאן ולכאן.

המגיד משנה כותב שלדעת הרמב"ם נכון לגרוס פילגשים קידושין בלא כתובה. וזה בית אב לשיטת הרמ"א הנ"ל – אם נוהגים מנהג פילגש באשה ללא קידושין, זה גם בכלל האיסור, משום שהיתר הפילגשים הוא רק בקידושין.

אך יש להדגיש שגם אם נקבל קביעה זו שפילגשים זה רק בקידושין, עדיין לא בהכרח שללא קידושין עובר בלאו 'לא תהיה קדשה' משום שבוודאי ניתן לומר שעובר רק בביטול עשה 'כי יקח איש אשה'. וכפי שציין המגיד משנה והרחיב בכך המהרי"ט בריש קידושין.

דיון שני – האם פילגשים זה היתר מיוחד רק למלך או גם להדיוט. הרמב"ם בהלכות מלכים (ד ד) כותב –

וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקדושין, ופלגשים בלא א כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו**, אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד.**

כך הגירסא לפנינו. יש ראשונים (כפי שהביא המגיד משנה בשם הרמב"ן) שלא גרסו קטע זה - אבל ההדיוט אסור. וגם הגורסים רבים מהם חלקו על הרמב"ם והתירו לחלוטין.

בתשובת המיוחסות להרמב"ן (רפד) –

לא ידעתי במה יסתפקו בה דודאי מותרת היא כיון שיחדה לעצמו. שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרשו של רבי אליעזר ב"י =בן יעקב=. נמצא אח נושא אחותו ואב נושא בתו. ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה. אבל כשנכנסה בביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראים על שמו ומותרת. שהרי דוד נשא אותה. ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט. ומצינו גדולי ישראל נושאין אותה וכו'.

הגר"א (אבן העזר סימן כו) דחה שאולי מדובר כדברי הרמב"ם באמה עברייה אחר ייעוד. אך ברור שזה לא פשוטן של דברים.

בהנחה שאכן פילגש אסורה להדיוט. מדוע אסורה? כאמור המגיד משנה ועוד רצו ללמוד בדעת הרמב"ם שאסור משום 'לא תהיה קדשה'. ולכן – כותב הרמ"א כאמור שבמייחד אשה אליו לדעת הרמב"ם נאמר על כך 'לא תהיה קדשה'. אך לרוב האחרונים (ובראשם הגר"א באריכות באבן העזר סימן כו) בכל מקרה אין כאן 'לא תהיה קדישה' אלא ביטול עשה 'כי יקח איש אשה'.

לסיכום

פנוי הבא על הפנויה שאיננה מיוחדת לזנות. לדעת רוב הראשונים אין בו 'לא יהיה קדשה' ואינו אסור אלא מדרבנן.

במיוחדת לכך ישנו חילוק לחלק מן הפוסקים בין בפרהסיא ובין בצינעא.

יש הסבורים (הרמב"ן) שרק בביאות אסורות שאין קידושין תופסים בהם נאמר לאו זה.

בנוסף ראיתי בטיב קידושין, שיש לחלק בין ביאה חד פעמית לשם זנות ובין ביאה חד פעמית כשהמטרה היא נישואין בעתיד גם אם לא כרגע. (כך יישב את קושיית הראב"ד ממפתה עיין שם.).

כמובן שאיסור דרבנן כאמור יש בכל גוונא כ"ש מייחוד פנויה שאסרו.

לגבי פילגש הדעות חלוקות אם מותר להדיוט ואם צריך קידושין. ברמה ההיסטורית מוסד הפילגשות נגוז ונעלם מטעמים של בעיות מוסריות ערכיות וכדומה. (יוספוס כידוע טען שהבנים ממזרים כמובן שאין הדברים כן לדעת חז"ל אבל זה משקף שבשלב מסויים הרחיקו את התופעה).

כל הנושאים הללו נכתבו בקצרה ויש בהם עוד אריכות גדולה.