פרשת לך לך - אשר אראך

דרשות פרשת שבוע ישראל

להורדה וצפייה בפורמט PDF לחץ כאן

בס"ד

פרשת לך לך

הפעם הראשונה שה' מדבר עם אברהם נמצאת בתחילת הפרשה.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:

וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

הליכה זו של אברהם בונה ועושה אותו לעם גדול, ולמעשה מייצרת את עם ישראל. נעמוד על משמעות הליכתו של אברהם, ומה שניתן ללמוד ממנה לדורות.

בהמשכה של הפרשה מוזכר על המעמד הנשגב של ברית בית הבתרים. נעמוד על משמעות ברית בית הבתרים, ובנוסף האם ברית בין הבתרים קשורה למצווה 'לך לך מארצך'.

בדברי ירמיה מוזכר אחד מן הגורמים המרכזיים שנועדו לעורר רחמים על ישראל –

הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:

הרמב"ן למדנו כלל חשוב בלמידת הפרשיות הללו –

אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:

המעשים המסופרים בפרשיות הללו, אינם סיפורים שהיו נכונים לשעתם בלבד, אלא סיפורים אלו משקפים את שיארע בעתיד, ומגלמים בתוכם את מה שיקרה עם ישראל לדורות. ומסיים שם הרמב"ן -

ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה. ואני מתחיל לפרש הענינים בפרט בפסוקים בעזרת השם:

האם וכיצד ניתן ליישם את העקרון הזה ביחס לציווי 'לך לך', כיצד הליכה זו מתבטאת לדורות בישראל?

האם הליכת ישראל במדבר קשורה להליכת אברהם לארץ לא ידועה? להלן נרחיב בעניין זה.

הדיבור הראשון לאברהם

כאמור הפעם הראשונה שמדבר ה' עם אברהם שמוזכר בתורה זה הציווי לך לך. בסוף פרשת נח מתארת את התורה את לידת אברהם ואת משפחתו מבלי לציין שיש בו משהו ייחודי, מעשים מיוחדים או הנהגה מיוחדת. ללא שנקבל שום רקע בסיסי על אברהם, מיד אומר לו ה' לך לך מארצך.

וזה אכן מעורר קושי משום שצריך להבין מדוע ה' פונה אל אברהם שכרגע הוא בשבילנו 'אנונימי' ובוחר בו ומצווה אותו ללכת לארץ אחרת.

הראשונים עמדו על כך בדבריהם רבינו בחיי (סוף פרשת נח) כותב לגבי המצאות אברהם באור כשדים –

הכתוב הזה יודיע אותנו מעלתו של אברהם שמסר עצמו למיתה על אמונת ה' יתברך, ואלמלא רמז הכתוב הזה היה ראוי להודיענו תחלה מעלתו של אברהם והנהגתו ומדותיו, ואז: (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם", כי איך יתכן להיות דבור השם יתברך לאדם ולא הודיענו תחלה מי הוא, שהרי בנח לא בא אליו הדבור "ויאמר אלהים לנח" עד שהודיענו תחלה מדותיו שהיה "איש צדיק תמים". וע"כ בא הרמז בכתוב הזה והעדות על מעלת אברהם בענין אור כשדים, שעליו היה ראוי שיהיה דבור השכינה מדבר עמו

עצם הזכרת 'אור כשדים' מגלה מיהו אברהם. מה בדיוק היה שם? רבינו בחיי נוקט כדברי חז"ל שמדובר על מסירות נפשו של אברהם והשלכתו לכבשן האש, כדי להמנע מעבודה זרה.

הרמב"ן שואל גם כן את השאלה הזו –

והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקדוש ברוך הוא עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים

ומסביר –

אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו

נשמע מלשון הרמב"ן שסיפורו של אברהם מתחיל בהתרחקות שלו מאור כשדים, ממקום עבודה זרה, וכיון שבחר להתרחק מהם, אמר לו ה' להמשיך ולא להתעכב בחרן.

כלומר הציווי לך לך הוא ציווי שממשיך את החלטת אברהם כבר להתרחק מהם, וה' מצווהו להמשיך בדרכו. וכפי שנראה יש בדבר זה דיעות שונות.

מתי נאמר לאברהם לך לך

כפי שמתואר בסוף פרשת נח אברהם יוצא עם אביו מאור כשדים ללכת ארצה כנען ואז מגיעים לחרן. כפי שמובן בפשטות, חרן הייתה תחנת ביניים ולא מקום מגוריו המרכזי שהוא 'אור כשדים'. לגישה זו מה המקום לצוות את אברהם 'לך לך מארצך' הרי כבר הוא אינו שם, הוא יצא מארצו אור כשדים והגיע כבר לחרן. כותב על כך רש"י –

מארצך - והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך

כלומר הציווי כשם שהתרחקת מארצך המשך כך והתרחק מבית אביך. הפירוש הזה מחודש בלשון הפסוק ולכן כנראה שהרמב"ן סרב לקבלו.

האבן עזרא מפרש –

השם צוה לאברהם ועודנו באור כשדים, שיעזוב ארצו ומקום מולדתו גם בית אביו

לדבריו הפסוקים נכתבו שלא לפי הסדר כלומר הציווי לך לך איננו בתחנה שבא אברהם נמצא כעת – חרן, אלא לפני כן בעודו באור כשדים. הרמב"ן העיר על גישה זו, שהרי לא מוזכר שיציאת אברהם מאור כשדים הייתה בגלל מצווה, אלא בגלל 'סיבות משפחתיות' שתרח אביו בחר ללכת משם, ולכן אברהם הלך בעקבותיו. כנראה שלדברי האבן עזרא אברהם הלך עם אביו אך לא בגלל אביו אלא בגלל הציווי 'לך לך'.

הרמב"ן (פרשת נח יא כח) הרחיב בעניין זה ממקורות שונים ודעתו שעיר מגוריו וארצו משכבר הימים של אברהם הייתה דווקא 'חרן' ולא 'אור כשדים'. בהמשך הזמן עבר אברהם ומשפחתו לאור כשדים, ומסיבות של רדיפה כנראה ביחס לאברהם ואמונתו, נזקקו לברוח מאור כשדים ולשוב לארצם ולמולדתם 'חרן'. כך שבהחלט ניתן לומר לאברהם בעודו בחרן 'לך לך מארצך וממולדתך'.

כפי שהזכרנו מדברי הרמב"ן הציווי 'לך לך' נאמר בעודו בחרן, אך הוא מבוסס על הליכת אברהם מאור כשדים, הבחירה של אברהם לצאת וללכת ממקום זה, גרמה לכך שמצטווה כעת - המשך הלאה צא מארצך וממולדתך המקורית – חרן. אל הארץ אשר אראך. בהמשך נסביר עד כמה משמעותית יציאה זו, שבגינה אברהם זוכה לראשונה לדיבור ישיר ולנבואה מה'.

לך לך – להנאתך

במקביל לציווי לאברהם ללכת מארצו לארץ אשר אראך, ה' מבטיחו –

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:

וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

המפרשים הרחיבו במשמעות כל מילה ומילה מהברכות הללו ומה הן כוללות.

הרש"ר הירש סבור שהשורש המשותף לכל הברכות כפי שפורטו במפרשים הוא 'ואעשה לגוי גדול'.

רוב המפרשים סבורים 'ואעשה לגוי גדול' לא מתייחס לאברהם שיהיה בעל השפעה רבה בלבד (כפי שפירשו העמק דבר וצרור המור ועוד'). אלא מדובר בהבטחה גם לזרעו, כלומר כפי שמציין רש"י –

ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים.

כך שעם ישראל נבנה, בהליכה זו של אברהם לארץ אשר אראך.

כותב הרש"ר בלשונו המופלאה –

חז"ל מעירים בבראשית רבה (לט, יד): אין הוא אומר "אשימך לגוי גדול": הקדוש ברוך הוא איננו רק מגן על ישראל ומסייע להתפתחותו הלאומית - כדרך שההנהגה האלהית מגינה על האומות ומסייעת לגידולן ולשגשוגן. אלא "אעשך לגוי גדול"; כל התנאים החיצוניים והנסיבות הטבעיות יתנגדו ליצירת האומה; והקב"ה יתגלה עין בעין כבורא ישראל ויוצרו. הנה, הזוג שנבחר להיות שורש לאומה היה זוג זקנים, חשוכי בנים; ובדרך הטבע הרי זו סתירה לעתיד המובטח לאברהם. רק ה' יכול לעשות את אברהם לגוי גדול. וכך, עצם היותו וקיומו של ישראל - יש בו משום התגלות אלהית.

'ואעשה לגוי גדול' – מבטא יצירה חדשה שאיננה קשורה לחוקיות הטבע, עם ישראל נברא מכח הליכתו של אברהם לארץ.

מודגש בדברי הרש"ר כאמור על כך שעם ישראל שנברא שלא כדרך הטבע ובהעדר תנאים טבעיים, זה קשור בקשר הדוק להליכת אברהם לארץ לא ידועה, להלן נרחיב מעט בנקודה זו בדיוק וכיצד ההליכה הזו השפיעה על העם שיווצר מכוחה.

אל הארץ אשר אראך

אברהם מצטווה ללכת לארץ לא ידועה, ה' לא מגלה לו לאן.

מחרן עליו לצאת וללכת עד שה' יראה לו את הארץ שהתכוון אליה. מתי זה יקרה כלומר מתי אברהם מגלה שאכן זו הארץ שהתכוון אליה אלקים?

כותב הרמב"ן –

אל הארץ אשר אראך - היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, אז נתקיים "אל הארץ אשר אראך", ואז נתעכב וישב בה

כלומר לדברי הרמב"ן אברהם הלך ונדד בלי לדעת עד הפסוק שכתוב אצלנו בפרשה (יב ז) –

וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו:

כאן הבין אברהם שהארץ הזו היא הארץ שאליה התכוון ה'.

אך האבן עזרא מאחר את הגילוי הזה לשלב מאוחר יותר –

או יהי טעם אראך. הוא שאמר לו כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה (ברא' יג, טו).

הדברים מפתיעים, לדברי האבן עזרא כיון שה' אמר לו 'אשר אראך' לא היה מספיק לאברהם לשמוע 'לזרעך אתן את הארץ' כדי להשתכנע שעל הארץ הזו נאמר לו 'אשר אראך' ועליו עדיין לחכות שה' יראה לו. מתי זה קורה? בפרק הבא –

וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:

רק כעת שה' מראה לו את הארץ אברהם מגלה שעל הארץ הזו התכוון ה' כשאמר לו 'אשר אראך'. שלב זה מאוחר יותר מדובר לאחר הרעב בארץ לאחר ירידת אברהם למצרים לאחר הסיפור עם לוט והפרידה מאברהם ובכל השלבים הללו לדברי האבן עזרא אברהם לא בטוח עדיין שהוא בארץ הנכונה.

לשיטה זו ניתן ליישב את טענת הרמב"ן על ירידת אברהם למצרים בעקבות הרעב –

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא:

הרמב"ן סבור שאברהם חטא בירידה למצרים משתי סיבות א' הסיכון לאשתו. ב. כיון שה' ציוהו להיות בארץ הזו.

ביחס לטענה השנייה ניתן לומר לדברי האבן עזרא שבשלב זה אברהם עדיין לא יודע אם ה' התכוון לארץ הזו, רק לאחר מכן ה' מראה לו אותה, ולכן אין שום מניעה מאברהם לנסות ארץ אחרת אם יש קושי בארץ הזו. (אך הרמב"ן כאמור סבור שאברהם הבין שזו הארץ שהתכוון אליה ה' כבר בהתחלה במילים 'לזרעך אתן את הארץ הזו'). כמובן שהדיון עצמו על ירידת אברהם למצרים הוא נושא רחב בפני עצמו ונכתב כאן רק מה שנוגע לדברי האבן עזרא.

השאלה המתבקשת לדיון אם אברהם לא יודע לאיזו ארץ ללכת, האם אברהם הולך בצורה רנדומאלית לחלוטין ובמקרה הגיע לארץ, או שבכל זו היו לו סימנים שכנראה הארץ הזו היא הנבחרת. הראשונים הציעו שתי דרכים ונצטט מלשון הרמב"ן

אפשרות ראשונה שמעלה הרמב"ן –

ומה שאמר ויצאו ללכת ארצה כנען, לא להתישב בה, כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטוה, אלא שאחז צדיק דרכו דרך ארץ כנען, כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחלה בצאתם מאור כשדים. ומפני זה אמר ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (להלן כ יג), כי היה תועה כשה אובד:

כאמור טוען הרמב"ן בפירושו זה שאכן אברהם הלך ונדד בלי שום ידיעה לאן, הוא הלך לארץ כיון שעוד קודם לכן תכנן ללכת לארץ 'ובמקרה' הגיע למקום הנכון.

בפירושו השני טוען הרמב"ן -

ויתכן לומר כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה' ובה יתן ה' חלקו, והאמין כי "אל הארץ אשר אראך" ירמוז לו על ארץ כנען, או על כולה, או על אחת מכל הארצות האל, ושם פניו אל כלל ארץ כנען, כי שם הארץ אשר יראנו באמת:

אברהם ידע שהארץ הזו מיוחדת ולכן סביר שאליו התכוון ה', אם כי לא ידע בוודאות.

בין כך ובין כך מדוע ה' לא מגלה לו את המקום מיד, מדוע צריך לתור לחפש לחיות בחוסר וודאות, ואולי רק בשלבים מאוחרים לגלות שהוא בכיוון הנכון מדוע לא לגלות מיד.

רש"י כותב והדברים מבוססים על מדרשי חז"ל –

אל הארץ אשר אראך - לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. כיוצא בו (בראשית כב ב) את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, כיוצא בו (כב ב) על אחד ההרים אשר אומר אליך, כיוצא בו (יונה ג ב) וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך:

כלומר יש משמעות גם לדרך, כדי לגרום לו לחבבה ולתת שכר על כל דיבור ודיבור. הליכת אברהם גם בחוסר וודאות היא חלק מהמהלך הרחב שה' מוליך את אברהם לקראת עשייתו לעם גדול, ולהלן נרחיב מדוע יש חשיבות שהליכה זו תהיה בחוסר וודאות.

ר' מאיר שמחה במשך חכמה מפרש פירוש מחודש שבעיני הוא גם יסוד חשוב לחיים –

יתכן לפרש כי צווהו לילך לארץ מקום המיועד לעבודה ולקרבנות, ששם הקריבו אדם הראשון ונח קרבנותיהם, ושם יפרסם אלקות, ויקדיש שמו בשחוט בנו, ויראה את הכחות הטמונים בסתר לבבו אשר מצא נאמן לפניו. וזה שאמר "אראך", פועל יוצא, שיראה את הטמון בלב אברהם לאחרים. וכמו שאמר המלאך: "כי עתה ידעתי" וכו'. והנה לפי זה אברהם יתראה ויהיה הנראה לאחרים, ודו"ק.

אין הכוונה לדבריו שתלך לארץ שאני יראה לך בהמשך את הארץ הזו. אלא תלך לארץ שבה ה' 'יראה' את אברהם, כלומר יגלה את כל מה שטמון בו, ואת כל העוצמות שיש באברהם שלא זכו לקשב רב באור כשדים ובחרן, בארץ הזו תהיה לו השפעה רחבה יותר, ואברהם יאיר את אורו לעולם כולו.

אם נבקש לחבר את הפירוש הזה עם פשוטו של מקרא 'אשר אראך' את הארץ. ייתכן שה' אומר לאברהם כיצד תגלה שהגעת לארץ הנכונה, אם אתה מגיע לארץ שבה השפעתך גדילה, ובה אני 'מראה אותך' לעולם, סימן שזו הארץ שאליה התכוונתי.

כלומר אברהם נדרש להסתובב בכל ארץ ובכל מקום לנסות להשפיע, ובמקום שהשפעתו תצליח ביותר סימן שזו הארץ אליה התכוון ה' או במילים אחרות תשקיע בכל מקום אפשרי, ובהמשך תגלה באיזה נכס הייתה ההשקעה הנכונה. ובהמשך נראה מה ניתן ללמוד ממנה לחיינו.

ברית בין הבתרים והיחס שלה ל 'לך לך'

בהמשכה של הפרשה מבואר ברית בית הבתרים, נעמוד מעט על הברית הזו, וכפי שנראה לדיעות מסויימות הברית הזו קשורה בקשר הדוק ל 'לך לך'. פרשת ברית בין הבתרים מורכבת משתי חלקים. החלק הראשון –

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וכו'.

וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:

וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:

החלק הבא -

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וכו'

וכפי שמבואר בהמשך הפסוקים לאחר מכן באה שמש ועלטה, וה' מודיע לו שעם ישראל עתיד להיות בגלות מצרים, ואחר כך יצאו ברכוש גדול.

רבים מן הראשונים סבורים ששתי החלקים הללו נאמרו במעמד אחד. מתי זה נאמר? בפשטותן של דברים לפי סדר הפסוקים זה אחר מלחמת ארבעת המלכים, שאברהם מצליח בקרב הירואי עם מתי מעט אנשים, ולהביסם בקרב ולשחרר בשלום את לוט בן אחיו החטוף.

לכן כותב רש"י –

אחר הדברים האלה - כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג. אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד

רש"י כאמור קובע שכל הפרשה הזו קשורה למלחמת ארבעת המלכים, מדוע? כפי שכותב רש"י חשש אברהם שמא הרג 'חפים מפשע', ושמא קיבל שכרו בהצלחת הקרב. הראשונים הציעו עוד דרכים מדוע זה קשור למלחמת ארבעת המלכים. מה שבכל זאת דורש עוד הסבר מדוע ברית בית הבתרים כולה, עם המעמד הנשגב שלה מגיע דווקא עכשיו?

במהותה של פרשה זו יש המון דברים ואריכות גדולה ונתפוס שתי נקודות עיקריות שקשורות לעניינו.

ה' מבטיח בפרשה זו לאברהם שתי הבטחות

הבטחה שיהיה לו זרע ועל כך מיד – והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. אברהם מאמין חד משמעית בהבטחה זו.

אך לפני כן וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. – מה משמעות היציאה החוצה. כידוע חז"ל פירשו שהכוונה להוציא מחוקי הטבע, ולהעלותו מעל המזלות והכוכבים. ולהלן יתבאר עוד.

הבטחה שניה – ארץ ישראל. ועל כך שואל אברהם במה אדע כי אירשנה.

הפירושים בשאלה 'במה אדע' רבו מאוד. והאפשרויות הן 'במה' – כיצד אדע, כלומר סימן שאכן יקרה. או 'במה' כיצד זה יתממש מה נצרך כדי לקבל את הארץ. 'במה' באיזה זמן ומה התהליך שישראל יעברו עד שזה יקרה (ועל כך 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך). 'במה' – באיזה זכות יירשו את הארץ. ועוד ועוד. וכל פירוש יש לו חשיבות בפני עצמה להבנת הפרשה.

אנחנו נתמקד דווקא בתשובה – 'קח לך עגלה משלשת ואיל משולש' וכו'.

מבנה הברית כפי שמתואר בפסוקים לבתר בהמות לשתי חלקים ולעבור בין בתריהן, כמובן שמעלה תמיהה על משמעות האירוע. ויש פירושים רבים.

רבינו בחיי מסביר שמשמעות כריתת ברית דווקא באופן זה מלמדת על ברית נצחית וקבועה, וכשם שמי שביתר את הבהמה לשתיים, עשה שינוי בלתי הפיך, לא ניתן לקרב את החלקים, ולהחזירה לחיים. כך הברית המדוברת כאן היא 'בלתי הפיכה' ונצחית.

ברית בית הבתרים מספרת על יציאה החוצה מכלל הטבע, ועל ברית נצחית עם ישראל.

שאלת העיתוי של ברית בין הבתרים שאלה רחבה וחשוב ונכתוב בקצרה את הדיון. כידוע שהמספרים השונים על זמן גלות מצרים 210 400 430, עסקו בהם רבות המפרשים. רש"י (שמות יב) כותב –

שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקיים (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק

כיון שבלידת יצחק היה אברהם בן מאה שנים, כמפורש בפסוקים, נמצא שבברית בית הבתרים שלדברי רש"י שמבוססים על סדר עולם, היתה שלושים שנה קודם לכן, אברהם היה שם בן 70. ובצאת אברהם מחרן מפורש בפסוק שהיה אברהם בן שבעים וחמש, נמצא שברית בין הבתרים קדמה לא רק לאירוע מלחמת ארבעת המלכים, אלא קדמה אפילו ליציאת אברהם מחרן. (לדעת הסדר עולם אברהם הלך לארץ וחזר לחרן, ויש עוד דעות בזה).

הדילמא מתי הפרשה נאמרת קודם לך לך, או לאחר מלחמת המלכים, זו דילמא רחבה שדנו בה ראשונים רבים.

מחמת אילוץ זה נאלצו תוספות (ברכות ז ב) ועוד לחלק את הפרשה כאמור לשתיים, החלק הראשון נאמר לאחר מלחמת המלכים, אך ברית בית הבתרים עצמה נאמרה מספר שנים קודם לכן. ויש שסברו שכל החלקים נאמרו מקודם לכן. נושא זה הוא עוד רחב ומלא בשאלות כמובן. נתמקד רק במה שניתן ללמוד מכך לעניינו.

במדרש רבה (לט ח) ישנו ביטוי ייחודי –

הפריחו מברית בית הבתרים והביאו לחרן

כלומר חז"ל כאן סבורים שברית בית הבתרים זה מאורע שפותח את יציאת אברהם מארצו וממולדתו, משם הוא יוצא לחרן, ומשם הוא הוא מתקדם לארץ 'אשר אראך'.

השורש של ברית בין הבתרים, השורש של עם ישראל, השורש של קבלת הארץ בהליך היציאה המורכז של אברהם מארצו וממולדתו.

הליכת אברהם והליכת ישראל לדורות

בפרשת ראה נכתב על כך שמקום המקדש נעלם ונסתר והיה צורך במשך שנים לחפש אודותיו.

הכלי יקר כותב כמצוטט שם –

ואומר אני שיש סוד בדבר כי אפילו לאברהם לא גילה מיד ואמר על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כב ב) וקרא שמו ה' יראה (שם פסוק יד) כי הוא יתברך הרואה ואין אתנו יודע עד מה

נכתב שם שיש משמעות ברוחניות לדרך ולחיפוש ולא רק לתוצאה.

כותב השפת אמת בהקשר של הגילוי של אברהם –

וכל מה שיש הסתר יותר והאדם מייגע עצמו בימי החושך כל כך אור מתגלה אליו אח"כ וז"ש מה רב טובך כו' צפנת. וע"י שהי' נסתר בעוה"ז זוכין אח"כ לרב טוב ביותר. ואח"כ כשא"ל שא עיניך כו' נתקיים אשר אראך וא"ל הטעם כי כל הארץ אשר א"ר כו' ולכן הוצרך להיות כ"כ הסתר למצוא ראי' זו

אברהם מתבקש לגלות, וככל שיש הסתר שקודם לזה ומזקיק להתאמץ כדי לגלות כך הגילוי גדול ומשמעותי יותר.

במדרש רבה (לט ב) ממשילים את הליכת אברהם ל'צלוחית של פלייטון' (בושם) שכשמניעים אותה ריחה נודף.

הלימוד מכך שדווקא ההליכה מן המקום הרגיל והמוכר, יכולה להצמיח דברים חדשים. אדם נוטה לבנות לעצמו איזור נוחות, אך כדי שהקב"ה 'יראה אותו' לעולם, וכדי שריחו נודף צריך לנוע להתקדם ולצאת גם מהאיזור הנוח, למקום לא ידוע ולא מוכר, ההליכה הזו תצמיח את האדם ותגדל אותו.

'ויוצא אותו החוצה' האברבנאל מפרש פירוש מחודש, הוציא אותו ה' מתפיסת העולם של אברהם, שסבר במחשבתו שלא יהיה לו ילד, וברור לו שבן ביתו אליעזר יירש אותו, וה' הוציא אותו ממחשבה מגבילה זו, וחשף בפניו שאפשר לצאת למקום חדש, ששם יהיה לו ילד.

אברהם זוכה לכל הטוב מעת שהוא הולך, ההליכה עצמה מכשירה אותה מקדמת אותו הלאה.

דוד המלך מעת לידתנו עובר הרחקה מהמשפחה, ולאחר שנמשח למלך, מתחיל מסע ארוך של בריחה משאול תוך סיכון בדידות וכדומה, לאחר מכן דוד מבין – "וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ה), כל המהלך שעבר נועד להכשיר אותו להקים מלכות יציבה מאוחדת ונצחית.

אחד מן העקרונות שנלמדים מהליכה למקום לא ידוע בחוסר וודאות, זה ההבנה העמוקה שכל הליכתנו ומעשינו מונהגים בידי ה'.

עם ישראל לדורותיו פעמים רבות נדרש לפעול בחוסר בהירות, כשהמטרה היא להוציא ממנו את המיטב, דווקא במצב חוסר בהירות משם יצמח האדם והעם.

לסיכום

שפת אמת (תרמ) סבור שהפסוק 'לכתך אחרי במדבר' שמדבר על ישראל, מתייחס קודם כל לאברהם שהלך גם הוא בארץ לא זרועה.

עמדנו על משמעות ההליכה של אברהם, ועל כך שלא יודע בדיוק להיכן ללכת, אך כנראה שדווקא בגלל זה צמח יותר.

ההליכה של אברהם במצב של חוסר ידיעה אבל מתוך בטחון שה' מנהיג אותו בדרך הנכונה, עומדת לדורות. כך שעם ישראל מכוחו הולך שוב ושוב בדרכים שאולי לנו לא ברורות אך כולנו יודעים שבסוף הם יובילו אותנו לארץ אשר אראך. שיגלה במהרה בימינו כבודה והדרה.