בס"ד
פרשת האזינו – שירת התשובה
פרשת האזינו נקראת בלשון התורה 'שירה'. 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' וחז"ל כפי שיבואר להלן מונים את השירה הזו בתוך הרשימה של יתר שירות ההודאה כמו שירת הים, שירת הבאר, שירת דבורה וכדומה. ננסה לעמוד על משמעות ה'שירה' הזאת.
פרשת האזינו נקראת לרוב בשבת תשובה, כפי שיבואר להלן יש קשר בין התשובה בשבת זו, לשירת האזינו.
בסוף פרשת וילך מוזכרים הפסוקים שמקדימים את השירה
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:
וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:
וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
במאמר לפרשת נצבים וילך הרחבנו במשמעות הסתר פנים שמוזכר בפסוקים אלו, אך כפי שניתן לשים לב, שירת האזינו נאמרת בדיוק עתה. כלומר משמעות הדבר כעת שאתם יודעים על כך ש'אנכי הסתר אסתיר', זה הזמן לכתוב ולחבר את שירת האזינו. ומכך ששירת האזינו היא השירה שאופיינית בעיקר לתקופת הסתר פנים. וצריך להבין את משמעות הדבר.
שירת האזינו בכל דור ודור
שירת האזינו איננה רק לשעתה אלא לדורות עולם. כותב הרמב"ן
השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדבור, כי ביאר להם עניניה הרבים:
השירה הזו רומזת לדורות עולם וכפי שכתבו כמה אחרונים (עי' באר משה, פרדס יוסף ועוד) על הפסוק " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם" – נרמז כאן עד תום כל הדורות, כלומר שדברי השירה הזו לדורות עולם.
כבר מתורת הראשונים למדנו על כך שאירועים רבים שיפקדו את ישראל בעתיד נרמזו בשירת האזינו, אך לא רק אירועים כללים, אלא גם אנשים פרטיים, ואירועים פרטיים כדוגמא נצטט את הסיפור הנודע שמובא בסדר הדורות (ד"א תתקנד)
וקבלתי שהיה לרמב"ן תלמיד א', ר' אבנר היה שמו, ונעשה מומר, ומזלו גרם שעלה במעלה ויהי נורא בכל הארץ, אחרי הימים ביום כיפור שלח והביא לפניו את הרמב"ן רבו ובפניו הרג בעצמו חזיר א' וינתחהו ויבשלהו וכו' ולבסוף שאל הרב מי הביאו אל ההמרה, והשיב כי בפעם א' שמע שדרש בפ' האזינו שבפרשה ההיא כלולים כל המצוות וכל הדברים שבעולם, ולהיות אצלו זה מן הנמנע נהפך לאיש אחר. ויען הרב ואמר: עדיין אני אומר זה ושאל מה שתרצה. ויתמה האיש מאוד ויאמר לו, אם כן הוא, הראני נא אם תמצא שמי כתוב שם, ויאמר הרמב"ן כן דברת, מידי תבקשנו, תכף הלך לו בקרן זוית ויתפלל ויבוא בפיו פסוק: אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם כי אות שלישי של כל תיבה יש שם האיש הזה שהיה ר' אבנר, וכששמע הדבר הזה נפלו פניו וישאל לרבו אם יש תרופה למכתו, ויאמר הרב אתה שמעת דברי הפסוק, וילך הרב לדרכו, ותכף לקח האיש ספינה בלי מלח ומשוט ויכנס בה וילך באשר הוליכו הרוח ולא נודע ממנו מאומה
וכידוע שהגר"א רמז על רבים מתלמידיו ששמם מוזכר או רמוז שם. כמובן שזה מסודות התורה שלא נוכל להרחיב בהם. רק מה שעולה מכך לראות את השירה כשירת ההווה, כשירה שבכל דור ודור רלוונטית ועכשווית.
משה רבנו מצטווה 'שימה בפיהם', מהות המצווה היא לכתוב את השירה כדי שתהיה בפיהם, (כפי שיבואר להלן), אך רואים עניין חשוב ששירת האזינו תהיה שגורה בפה, ואכן רבים מגדולי הדורות, הקפידו ששירת האזינו תהיה שגורה בפי כל.
כותב המלבי"ם בלשונו (דברים לא יט תורה אור) –
שימה בפיהם שידעו בעל פה שתהיה השירה הזאת כשיר לאומי
צריך ושירת האזינו תהיה אצלנו כשיר לאומי, לא רק לדעת את מילותיו אלא שיהיה חלק מההויה שלנו כעם, מה שמחייב אותנו להבין את משמעותו של השיר, ומה הוא בא ללמד.
מרכזיותה של פרשת האזינו
מהפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזו" למדו חז"ל (סנהדרין כא ב) – מכאן שאדם צריך לכתוב ספר תורה משלו גם אם הניחו לו אבותיו – כלומר מצוות כתיבת ספר תורה.
כיצד ניתן ללמוד מפסוק זה על כתיבת ספר תורה, הפסוקים מדברים בפירוש על כתיבת 'השירה הזו'? יש בדבר כמה פירושים בראשונים וכולם הולכים לכיוון אחד. לכן לא נצטט דברי כולם, הרמב"ם (ספר תורה ז א) –
מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות
כלומר המצווה היא לכתוב את שירת האזינו, ורק בגלל שלא ניתן לכתוב את שירת האזינו לבדה שאין כותבים פרשיות פרשיות, בהכרח שכוונת התורה תכתבו את התורה שיש בה שירה זו.
זה די מדהים שהמקור לכתיבת ספר תורה כולה, מדגיש שהיעד החשוב זה כתיבת שירת האזינו, האם זה היעד המרכזי בכתיבת ספר התורה.?
יש אמרו (תורה תמימה בהערות בפסוק זה) בנוסח שונה 'ועתה כתבו לכם' בא לומר אל תחשבו שהתורה הושלמה במה שהיה עד עכשיו, אלא אם אתם רוצים להשלים את כתיבת התורה, עליכם להוסיף אליה את ה'שירה הזו'. לגישה זו לא נצטרך להפליג ששירת האזינו היא מרכז התורה, אלא היא חלק חשוב וחיוני ממנה.
בין כך ובין כך לומדים על מרכזיות שירת האזינו בתורה, ובחיי ישראל בכלל.
מהותה של שירת האזינו
השאלה הראשונה המתבקשת מה מהותה ותכליתה של פרשת האזינו, והאם ניתן לקרוא לה שירה?
הרמב"ן מסכם את מבנה הפרשה כך –
רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו
בחלוקה לפסוקים האברבנאל מחלק כך – הקדמה משה לשירה (א – ה). סיפור חסדי ה' עם ישראל (ו – יד) חטאי העם (טו – יח). העונש (יט – כה). מחשבת ה' לכלותם (כו – לג) נחמת ישראל ונקמה מאויביהם (לד – מג)
מה הפרשה מבקשת ללמד?
בפרשת וילך
וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
מטרת השירה להיות לעד מה משמעות עדות זו?
רוב מפרשי הפשט מסבירים, לעדות לאחר שיקראו אירועים הללו לישראל, השירה הזו תהיה לעדות שהתריתי בכם מקודם לכן.
הדברים תואמים את מה שנכתב לעיל שהשירה מקומה לאחר שכבר הסתר הפנים חל בעם, כעת מקומה של השירה.
קשה להבין את הדברים ככתבן האם כל מטרת השירה לומר 'התריתי בכם'.
המלבי"ם סבור השירה תהיה כעד, קודם שיגיעו העונשים, כמו עד שמתרה באדם שבא לחטוא, והוא מתרה בו שימנע מהחטא כדי שלא יענש, כך השירה הזו נועדה להתרות בנו קודם החטא, שנמנע מהחטא פן יגיע העונש בעקבותיו.
ברור שבמהות השירה הזו באה להזהיר ולעורר לתשובה, אך כנראה שטמון בה דבר נוסף כפי שיבואר להלן.
שירת האזינו
השאלה המתבקשת מדוע מכתב אזהרה והתראה זה, נקרא 'שירה', חז"ל בפסיקתא (בשלח) כשמנו את עשרת השירות, ביניהם במקום הרביעי נמצאת שירת האזינו, כשלצידה שירת הים, שירת דבורה, שירת דוד וכדומה, האם פרשה זו שנועדה להזהיר את ישראל מלשכוח את ייעודם, נכון לקרותה 'שירה'.
נקדים שחלק מן הראשונים הבינו ששירה האמור כאן אינו שירה כפשוטו עי' במנחה בלולה שהציג דעה זו –
ונקראת פרשת האזינו שירה, מגזרת (במדבר כ"ד, י"ז): אשורנו ולא קרוב וגו' להיותה מגדת העתידות
שירה מלשון – אשורנו – ראיית העתידות. אך רבים מן הראשונים למדו שהדברים ככתבן ואכן פרשת האזינו נקראת שירה כפשוטו מדוע?
כותב הרמב"ן
ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה:
הדברים עדיין לא ברורים, הרמב"ן מציין שישראל כותבים וקוראים אותה כשירה, אך זה עצמו צריך הסבר מדוע פרשה שכולה תוכחה מתייחסים אליה כשיר.
בנוסף הקביעה של הרמב"ן כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה. למה מתכוון הרמב"ן מתי והיכן ישראל אומרים את השירה הזו באופן קבוע.
יש שפירשו דבריו על פי מה שכותב הרמב"ם (תפילה ז הלכה יג) שיש מקומות שקוראים שירת האזינו בכל יום.
אך יותר נראה שהתכוון הרמב"ן לשירת הלויים במקדש.
שירת האזינו שבמקדש
במסכת ראש השנה (לא א) הגמ' דנה בשירי הלויים בזמן הקרבת הקורבנות, ומקצה שיר שונה לכל קרבן ולכל יום, ובהקשר שלנו –
במוספי דשבתא מה היו אומרים? אמר רב ענן בר רבא אמר רב: הזי"ו ל"ך. ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחלוקים כאן - כך חלוקין בבית הכנסת
הדבר הראשון שמלמדת הגמ' שבזמן הקרבת קרבן מוסף שבת היו הלויים שרים את שירת האזינו.
את פרשת האזינו חילקו לשש חלקים, שרמוזים במילים – הזי"ו ל"ך. יש בנושא זה מחלוקת גדולה בראשונים על החלוקה עצמה הרעיון הכללי הוא שהמילים הללו הם ראשי תיבות של תחילת פסוק שבו מפסיקים ומתחילים כגון 'האזינו' 'זכור ימות עולם' וכדומה. וכפי שקובעת הגמ' חלוקה זו נכונה גם לקריאת פרשת האזינו בבית הכנסת (בשבת ודאי, ובמנחה או בשני וחמישי נחלקו הפוסקים כידוע).
שתי שאלות שמתבקשות בהקשר זה א. מה הסיבה לקריאת פרשת האזינו בשיר הלויים במוסף שבת. השירים האחרים הם שירי הודאה והלל וקשורים באופן מהותי ליום ששרים אותן כפי שהגמ' שם מפרטת, אך שירת האזינו בשבת בקרבן מוסף, לא ברור הקשר מדוע נבחרה שירת האזינו בקרבן מוסף שבת?
ב. מדוע חכמים בפרשה זו בחרו בחלוקה זו – הזיו לך, בשום פרשת אין חלוקה שרירותית וקבועה, כך שניתן להפסיק בכל מקום שמתאפשר הלכתית (כגון אין פוסקים בפחות משלוש פסוקים וכדומה), מדוע דווקא בשירת האזינו יש חשיבות לחלוקה הזו בדווקא.
ונפתח דווקא בשאלה השנייה בקובץ שיטות קמאי מצטט תשובה מהגאונים
וששאלת' למה חולקין פרשת האזינו בסימן הזי"ו ל"ך. ה' כנגד ה' אנשים שקורין בתורה בראש השנה וביום הכיפורים כשחלין להיות בחול. ז' כנגד ז' אנשים שקורין בתורה בראש השנה (וביום הכיפורים) כשחלין להיות בשבת. י' כנגד י' ימים שבין ראש ליום הכיפורים. ו' כנגד ו' אנשים שקורין בתורה ביום הכיפורים כשחל להיות בחול. ל' כנגד ל' תקיעות שבראש השנה. כ' כנגד כ' ימים שמתענין בהם היחידים. י' לפני ראש השנה. וי' בין ראש השנה ליום הכיפורים. זה השיב רבינו ניסים בשם רב סעדיה גאון.
רב סעדיה גאון מסביר את הרמז – הזיו לך כרמז שקשור לימי התשובה, ראש השנה עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים.
הרמב"ם (תפילה יג ה) כותב כך –
כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב, אבל פרשת האזינו קורא הראשון עד זכור ימות עולם, והשני מתחיל מזכור ימות עולם עד ירכיבהו, והשלישי מירכיבהו עד וירא ה' וינאץ, והרביעי מן וירא ה' וינאץ עד ג לו חכמו, והחמישי מן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי, והששי מכי אשא אל שמים ידי עד סוף השירה, ולמה פוסקין בה בענינות אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה.
הסבר ההפסקות במקומות אלו למרות שבדרך כלל פוסקים בדבר טוב, כדי לעורר את העם לשוב בתשובה.
הלבוש כותב (תכח ה) וכנראה שזה כוונת הרמב"ם מפני שפרשת האזינו נקראת בדרך כלל בשבת תשובה, לכן בחרו להפסיק בהפסקות הללו משום שיש בהם דברי תוכחה ותשובה.
ההסברים הללו נהדרים על חלוקת הפרשיות בבתי הכנסת, אך כאמור מקור החלוקה הזו 'הזיו לך' היא בשירת הלויים בקרבן מוסף, האם ההסברים הללו של תשובה ימי תשובה וכדומה, קשורים גם לקרבן מוסף שבת?
המהרש"א שם כותב –
ולסימן טוב חלקו פ' האזינו לז' חלקים בר"ת הזי"ו ל"ך ששיר של שבת יש לו זיו דהיינו מפי משה שקרן עור פניו ותרגומו זיו
הזיו לך - כינוי למשה רבנו שקרן עור פניו, החיד"א (מראית העין ראש השנה ועוד) הרחיב בעניין זה בקשר שבין זיו משה, לפרשת האזינו, ולקרבן מוסף שבת שנאמר עליו – ישמח משה במתנת חלקו.
חלק מן המפרשים סוברים ש'הזיו לך' הוא רמז לדורות עולם, כותב בספר ארי במסתרים דבר חידוש –
פרשת האזינו מתחלק לשש חלקים שע"ז אמרו הזי"ו ל"ך. והם כנגד שש אלפי שנה של העולם, והמשכיל יתבונן ויראה איך שכל הפרשה מרומז הענינים של אותו האלף, ובאלף השישי הוא תיקון השלם
החלוקה הזו קשורה לדורות עולם.
רבינו בחיי (פרשת האזינו) כותב דבר נפלא בהקשר זה –
והנה השירה הזאת נחמה גדולה והבטחה מבוארת בענין הגאולה ובאבדן עובדי גלולים ובנקמת ישראל מאויביהם ובכפרת ישראל מעונותיהם. ואולי מפני זה בא סימן ההפסקות לרבותינו ז"ל: הזי"ו ל"ך מתקנת עזרא הסופר הכהן הנביא שראה ברוה"ק שתהיה תקנתו בקריאת ס"ת בצבור תקנה קיימת בכל דור ודור, לא תבטל בזמן מן הזמנים, ותקן הסימן הזה בהפסקות הפרשה הזאת המקובלת אצלנו לבאר שיחזור הזיו והזוהר והכבוד והתפארת לישראל כמבראשונה, ושבו בנים לגבולם
הזיו לך – זה הזיו של כל ישראל שצפוי לחזור כבראשונה, אור ישראל כבוד ישראל ותפארת ישראל יאירו שוב, וזה חלק מרכזי משירת האזינו חזרת ישראל לגדולתם, ולכן נבחרה החלוקה הזו לרמוז לכך.
אך כאמור אולי הרמז 'הזיו לך' מובן כעת, אך עדיין מדוע כל זה קשור לקרבן מוסף שבת.
צורת כתיבת השירה
במסכת מגילה טז ב
דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו ומלכי כנען, שאריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה. מאי טעמא? שלא תהא תקומה למפלתן
מבנה שירת הים בצורה של אריח על גבי לבינה, כלומר כמבנה של חומה אבן צרה על גבי אבן רחבה וכן הלאה, לעומת שירת האזינו ושירת מלכי כנען שלא נכתבו כך, מדוע? משום שהמבנה של שירת הים מבטא עמידה וקביעות, ולכן שירת מלכי כנען לא כתובה כך שלא תהיה להם תקומה. אך לא ברור מה הגמ' הסבירה על 'שירת האזינו', שירתם של ישראל, מדוע לא נכתבו כאריח על גבי לבינה, האם ניתן לומר על שירה זו 'שלא תהיה תקומה למפלתן'?
המאירי אכן כותב
ואף על פי שאף שירת האזינו היא בדרך זו כשירת בני המן לא דברו כאן אלא בשירה הנעשית על נס
כלומר באמת הגמ' לא התייחסה לשירת האזינו, וכנראה שלמבנה שירת האזינו יש הסבר אחר.
אך כמה ראשונים (הריטב"א הר"ן ועוד) פירשו –
כך בשירת האזינו שכתוב בה מפלתן של רשעים והאומות דכתיב מראש פרעות אויב. ונקם ישיב לצריו. ודם עבדיו יקום.
כלומר שירת האזינו מבשרת את נפילת אויבי ישראל, ולכן גם היא בנויה בצורה 'לא יציבה' כאריח על גבי אריח, ולא כאריח על גבי לבינה.
הנקודה לעיון כאן - האם עיקרה של שירת האזינו זה מפלת אויבי ישראל?
וזה מביא אותנו לנקודה נוספת לעיון בשירת האזינו.
שירת הנחמה
שירת האזינו מתסיימת בדברי נחמה, וניתן לראות כאמור שאולי כל השירה נועדה בסוף לנחם את ישראל.
אך אופי הנחמה שונה מנחמות שנכתבו פעמים רבות כל כך בתנ"ך.
ראשית כפי שניתן לשים לב 'הנחמה' נקטעת באמצע. לא כנבואות ישעיה שמדברים על בניין ישראל, על שיבת ישראל לארצו, וכדומה הדבר היחיד שמוזכר בנחמה – נקמה מאויבי ישראל.
בנוסף הרמב"ן קובע קביעה מפתיעה בשירת האזינו –
והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו.
לא מוזכר כמו בפרשות הקודמות "ושבת עד ה' אלקיך" וכדומה, אלא שה' יגאלנו בכל מחיר למען שמו.
הרב מדן מדגיש שאמנם ישנם נבואות רבות שמדברים על תשובת ישראל באחרית הימים, אך כנראה שהתהליך שמתואר בשירת האזינו אינו כמו בדרך כלל – עם ישראל חוטא – עונש – עושה תשובה – נגאל. כאן הסדר עם ישראל חוטא – נענש – נגאל חלקית (נקמה באויבים), ואז שב בתשובה. כלומר שתתחיל גאולה חלקית עוד קודם התשובה השלימה.
אך ייתכן כפי שנראה להלן שאולי הדברים כולם מתחברים כאחד, אמנם לא כתוב הליך התשובה בשירת האזינו, אך אולי השירה בעצמה היא התשובה, עצם אמירת השירה והפנמת דברי השירה היא התשובה בעצמה.
שירת התשובה
באורות התשובה (יז) כותב הרב קוק
הננו מתעכבים בדרך ההשלמה והננו מפגרים בה, מפני החרדה היתרה שהננו מרגישים בנפש בעת אשר רעיון התשובה עובר לפנינו. נשארים מלאי חלחלה ומחוסרי איל משפעת דכאותה של התשובה. ובשביל כך עצמו דוחים אנו את הרעיון הזה, מקור כל ההצלחות, מרשמי נפשנו. והננו נשארים תועים במדבר החיים. אבל לא יוכל מצב כזה להתקים. אנחנו חיבים להתאזר בגבורת נשמה, בכחה של שירת התשובה. כל היגון שלה מוכרח להתהפך אצלנו לשירה רעננה, המחיה ומעודדת, המנחמת ומרפאה. ואז תהיה לנו התשובה עם כל הגיונותיה חטיבה נעימה ומתוקה, שנהגה בה תמיד ועל פיה נסדר את כל מצעדי חיינו, לטובתנו הפרטית והכללית, בעוה"ז ובעוה"ב ולגאולת הפרט ולגאולת הכלל כולו, לתחית האומה ולשיבת שבותה כימי עולם וכשנים קדמוניות.
התשובה בעינינו נתפסת כשיבה מהחטא וכשינוי שקשה לביצוע, אך לתפיסה הזו ניתן לראותה כ'שירה' כמשהו משמח . הביטוי הייחודי שמשתמש בו הרב 'שירת התשובה' אמנם כלשונו הוא ביטוי שמוכר בעיקר בספרי האחרונים (הרב הוטנר ור' אייזיק שר לדוגמא הרבו להשתמש בו) אך המקור לתשובה בדרך של שירה הוא די קדום, ונרחיב בו מעט.
תשובה מאהבה
הגמ' במסכת יומא (פו א ב) מדברת על שתי הבדלים מרכזיים בין תשובה מאהבה ותשובה מיראה, ההבדל הראשון תשובה מאהבה עוקרת את החטא מעיקרו כאילו לא חטא מעולם, ותשובה מיראה נעקר החטא מכאן ולהבא. והבדל נוסף (שכנראה מתחבר לראשון) שתשובה מאהבה זדונות נעשו כזכויות, ותשובה מיראה זדונו נעשות כשגגות.
החיד"א (בכמה מקומות מהם בדברים אחדים דרוש ז) מחדש שתשובה מיראה נצרכים לארבעה חילוקי כפרה שכתובים בגמ' במסכת יומא פו א, אבל תשובה מיראה אין צורך לחילוקים אלו כלומר שהכל מתכפר בתשובה בלבד.
בני יששכר (דרוש יד) כתב על כך - ולא נודע לי מקומו איה, וסוגיות הש"ס לא נודעו במסילות הללו, אבל כיון שפסק כן רב מובהק בדורו בבית דין של מטה, פוסקין כן להלכה בבית דין של מעלה
כך הלכה שבתשובה מאהבה אין צורך לייסורים קשים לכפרה והתשובה לבדה מתקנת הכל.
בעל התניא (לא) הרחיב ביסוד שכל תשובה, צריכה להביא לשמחת לב ולא לעצבות, ה'לב הנשבר' שבתשובה נועד לקרב אותו לאביו שבשמים, מה שגורם לשמחה.
באר משה רומז על פי מדרש חז"ל (בראשית רבה כא סו) – 'ועתה ישראל' אין ועתה אלא לשון תשובה, (ולהלן יבואר), ולכן ניתן להקביל את הפסוק 'ועתה אל תעצבו' כלומר בתשובה הרמוזה ב'ועתה' אל תעצבו, כשהתשובה תהיה עם שמחה היא תקבל עוצמה גבוהה יותר. (כדברי נחמיה בראש השנה – 'כי חדות ה' היא מעוזכם' ונכתב במקום אחר).
תשובה בשבת
במדרש בראשית רבה (כב יג) –
רבי חמא בשם רבי חנינא בר רבי יצחק אמר יצא שמח, היך מה דאת אמר (שמות ד) הנה הוא יוצא לקראתך וגו', פגע בו אדם הראשון א"ל מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדה"ר =אדם הראשון= מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד עמד אדה"ר ואמר (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת וגו'
אדם הראשון עשה תשובה בשבת, ושר על כך 'מזמור שיר ליום השבת'.
כלומר שיש קשר בין התשובה ובין השבת.
בספר אורחות צדיקים (שער התשובה) כותב דבר מדהים
עלה לשביעי ומצא אופנים, ושרפים, וגלגלים, ומלאכי רחמים, ומלאכי חסד וצדקה, ומלאכי רתת וזיע, מיד אחז משה בכסא הכבוד, התחילו לקרוא במעשה יום שביעי "ויכלו", ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תשובה. ללמדך שתשובה מגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד ב): "שובה ישראל עד ה' אלהיך".
משה עולה למרום ורואה מלאכי השרת קוראים במעשה בראשית את פרשת 'ויכלו', ומיד מפרשת השבת, עוברים לשבחה של תשובה. די ברור שיש קשר בין השבת שעסקו בה המלאכים ובין התשובה שעברו לעסוק בה לאחר מכן.
מדוע השבת – ובפרט 'מזמור שיר ליום השבת' קשורים לתשובה?
ר' אייזיק שר (שיחות מוסר שבת) מסביר – ששבת בכלל ומזמור שיר ליום השבת בפרט, מלמדים על ההיקף והעוצמה שבמעשה בראשית, ועל גדולת עושה מעשה בראשית. המזמור מתאר את מעשי ה' הגדולים ואת הבריאה המופלאה שברא. התשובה כדברי חז"ל נבראה קודם בריאת העולם, משום שלא ניתן לתאר בריאה מושלמת בלי אפשרות לתקן, בלי אפשרות של תשובה, ולכן בשבת כשמתבוננים בעומק ושלימות הבריאה מבינים שכדי להביא את הבריאה לשלימותה נדרשים לתשובה ולתיקון.
בית הלוי (פרשת בראשית) כותב בדרך אחרת
דענין שבת הוא לידע דמחדש העולם בכל רגע בריה חדשה ואין רגע הקודמת סיבה לרגע שלאחריה וזהו הבחינה דמקבל התשובה ומנהיגו לא כמעשיו הקודמים והראשונות לא תזכרנה. ובמדרש בכמה מקומות (ילקוט תהלים קב רמז תתנה) אמר על בעל תשובה ואתה בורא אותו בריה חדשה ומש"ה אמר מזמור שיר ליום השבת
הזכרנו את דברי חז"ל 'אין ועתה אלא לשון תשובה', החלק המרכזי בתשובה זה 'ועתה', כלומר העבר איננו, להסתכל על ההוה בכל רגע ולתקן את המעשים בהתאם. תשובה 'מוחקת' את העבר, ודורשת תיקון קבוע למעשים בהווה.
שבת – מלמדת אותנו עם חידוש העולם בכל רגע, ועל כך שהבריאה מתחדשת בכל יום, כמו שהבריאה מתחדשת כך האדם מתחדש בכל יום, ולכן בהחלט ניתן לתקן את המעשים משום שבכל יום נבראים מחדש, ואין קשר בין העבר להווה.
בספרי החסידות מדברים על כך – שתשובת השבת היא תשובה מאהבה, שבת כאמור זה דרך להתקרב לקב"ה, דרך הכרה במעשה בראשית, אך זו דרך להתקרב לה' מתוך עונג שבת מתוך אהבה. (מה שמכונה בלשונם תשובה עילאה).
כך ששבת היא לא רק יום שניתן בו לעשות תשובה, אלא לעשות תשובה ברמה גבוהה יותר מבלי להזכיר חטאים ועוונות אלא תשובה מאהבה תשובה של התחלה מחדש.
בגמ' במסכת שבת (קיח ב)
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש - מוחלין לו, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו.
שמירת שבת יכולה לכפר על החטאים הקשים ביותר וכותב הט"ז (רמב) על כך -
בטור הביא גמרא דכל כתבי כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כאנוש מוחלין לו איכא למידק אי לא עשה תשובה שבת מאי מהני ואי עשה תשובה שבת ל"ל. ונראה דמיירי שעשה תשוב' אלא דתשובה לא מהני שיהא מוחלין לו כדאיתא בפ' יה"כ עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה תולה ומיתה ממרקת קמ"ל כאן דאם בעשותו תשובה שומר שבת כהלכתו מהני תשובה שיהא נמחל לו
הט"ז מחדש חידוש גדול, שגם עונות כמו עבודה זרה שעל פי כללי חילוקי הכפרה, נדרשים גם עונשים בכדי לכפר עליהם ואין די בתשובה בלבד, אבל אם משלבים את התשובה עם שמירת שבת, אין נדרשים לחילוקי כפרה אלו.
ניתן להסביר את דברי הט"ז כנ"ל ששבת – תשובה מאהבה, ותשובה מאהבה שעונות נעשו לו כזכויות אין צורך לחילוקי הכפרה כלל כפי שכתב החיד"א הנ"ל.
ומכך לשירת האזינו – כאמור שירת האזינו היא שירו הלאומי של ישראל, השיר שנועד לעורר ולהחזיר את ישראל בתשובה. אמנם שיר זה מלא בתוכחות ובפורענויות, אך התשובה במהותה היא – שיר. התשובה היא בנייה מחדש, מעין בריאת העולם מחדש, ולכן צריך לראות את התשובה כדבר שיוצר וכדבר שמשמח.
כפי שהערנו שירת האזינו היא שירה שאופיינית לתקופת הסתר פנים, בזמן שהתקיים בנו 'ואנכי הסתר אסתיר פני' יש לכתוב ולזכור את השירה הזו, השירה היא לא כנבואה רגילה על עתיד ישראל, אלא מכילה מסרים שנועדו לעורר אותנו לתשובה, גם מיראה אבל בעיקר מאהבה, השירה כשלעצמה לא מציינת את תשובת ישראל כתנאי ל 'דם עבדיו יקום', משום שהיא מספרת על כך שאהבת ה' לישראל איננה תלויה בדבר, וגם כשהם משחיתים הם עדיין בגדר בניו, השירה הזו היא עצמה התשובה של ישראל, ולכן לא צריך לציין את התשובה בפירוש.
שירת האזינו נקראת בשבת תשובה, משום שבשבת אמנם אין מזכירים חטאים, אבל זו הזדמנות לתשובה עמוקה יותר, לתשובה בדרך של שיר – שהתשובה תוביל אותנו למקום אחר ממה שהיינו מקודם לכן, לא רק שבורי לב, אלא להבנות מחדש לקראת השנה החדשה.
לכן שירת האזינו זה השיר ששרים הלויים בקרבן מוסף שבת, מוסף שבת זה הקרבן הייחודי לשבת בשונה מקרבן התמיד שמשותף ליום חול, זה בא ללמדנו שתשובה מתוך שירה כפי שבא לידי ביטוי בשירת האזינו, היא קשורה בקשר הדוק לשבת.
לסיכום
'ועתה כתבו לכם את השירה הזו' – כפי שהזכרנו אין 'ועתה' אלא לשון תשובה. בתקופת הסתר פנים, צריך להסתכל על 'ועתה', לשכוח מהעבר ולברוא עתיד חדש.
התשובה היא 'בריאה חדשה', וכששם ששמחה לפני המקום בבריאת העולם, כך השמחה לפניו בעת התשובה, בעת שהאדם הפרטי וישראל כולו נולדים מחדש.
דיברנו על הדרך הייחודית ששירת האזינו בונה את התשובה, בדרך של שירה.
המהר"ל במקומות רבים מדבר על משמעותה של השירה (מהם בסנהדרין צד א לגבי חזקיהו) השירה מבטאת שלימות שיוצאת לפועל, השמחה היא תוצאה של שלימות שמורגשת בלב, אבל השירה זה שלב אחר להוציא את זה החוצה. (בפרשת בשלח נכתב בזה באריכות)
שירת התשובה היא היציאה לפועל של עם ישראל כולו, התשובה משלימה את הבריאה משלימה את העולם, ולכן היא נחשבת כשירה.
ונסיים בסיומה של השירה
"הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"
רש"י ומפרשים רבים פירשו שהקב"ה יכפר על אדמתו ועל עמו, אך האבן עזרא מפרש שעמו כלומר עם ישראל, הם יכפרו על אדמתו. כלומר לעם ישראל יש תפקיד משמעותי בלכפר ולטהר את הארץ מחדש, האבן עזרא כותב שם שהכפרה על ידי פגיעה באובי ישראל שנמצאים על אדמת הקודש, אך אין ספק שגם שירת התשובה היא חלק מכפרת הארץ.
'אין ועתה אלא לשון תשובה