פרשת שופטים כקרבכם אל המלחמה

דרשות פרשת שבוע ישראל

בס"ד

פרשת שופטים – והיה כקרבכם אל המלחמה

פרשת שופטים עוסקת בין היתר בהלכות מלחמה, כבר נכתב במאמר נפרד, על יסוד איסור הפחד במלחמה וגדריו, ועל עוד דיני מדיני המלחמה.

בדורינו הלכות מלחמה נהפכו להיות מעשיים ורלוונטים אולי יותר מתמיד, אם בעבר 'נאלצנו' לדרוש "כי תצא למלחמה על אויביך" – מלחמת יצר הרע כדרש כמובן, בדורינו פשוטו של מקרא 'מלחמה ממש' נוגע לכולנו.

נדבר על שתי נושאים בהלכות מלחמה שקשורים אחד לשני, הראשון משמעותה ומהותה של המלחמה, האם מלחמה היא 'הכרח בלבד' או שלפעמים יש מלחמה רצויה וטובה, האם הלוחמים או העם צריכים לכוון במלחמתם לתכלית מסויימת ו'מצוות צריכות כוונה', ובהקשר זה מעמדו של 'כהן משוח מלחמה' ומשמעותו לימינו.

ישראל נדרשים שוב ושוב למלחמה, מאז ומעולם ארץ ישראל אמנם נכבשה על ידי ניסים, אך הניסים הללו קרו כחלק מן המלחמה שנדרשו ישראל אליה.

הרמב"ם (מלכים ה א) קובע שישנם שלושה סוגים שמוגדרים כמלחמת מצווה. א. מלחמת עמלק ב. כיבוש הארץ מיד שבעה עממין. ג. עזרת ישראל מצר שבא אליהם.

על שלושת המצבים הללו ובפרט על מלחמת עמלק אמרו חז"ל – שישראל באים בטענה כלפי הקב"ה מדוע הטיל עליהם את מחיית עמלק הרי יכול למחותם בעצמו, אך כנראה שבכל זאת יש עניין 'לזכות את ישראל' שיעשו הם את המצווה באופן מעשי.

אפשר להבין כמובן שהצורך במלחמה הוא צורך טבעי, כדי לכבוש ארץ מיד האויבים הגרים בהם, או להציל את ישראל מצר שבא עליהם נדרשים בדרך הטבע למלחמה, אבל כנראה שהצורך במלחמה, שרק דרכה תיכבש הארץ ודרכה ננצל מן הצר הצורר אותנו יש בו עניין עמוק יותר.

משמעות המלחמה

בפרשת וזאת הברכה

"אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך"

כותב על כך האברבנאל

ואפשר לפרש עוד עם נושע בה' מגן עזרך וגו'. שהאל יתעלה לכבוד ישראל ותפארתו עם היות שלא בכחם ירשו ארץ הנה הוא יתעלה בחר ישראל עמו ישלחו ידם באויביהם כדי שיהיה להם שם תפאר' וזהו ואשר חרב גאותך

הצורך שישראל יכבשו על ידי מלחמה כדי שיהיה להם לתפארת.

החתם סופר מחדד יותר

יש לפרש הנה כל הישועות והנסים שנעשו לישראל היו לרוב חוץ לדרך הטבע, כל המלחמות של יהושע ושל דוד ושל חשמונאים היו עין בעין ע"פ נס, וא"כ למה להם לישראל ליטול בידם חרב וקשת למלחמה, הלא כקש נדף קשתו (ישעי' מ"א ב'), והיה להם ליטול בידם תבן ועפר ולזרוק על אויביהם ולרדוף אותם, כמו שעשה אברהם אבינו ע"ה ונעשו מהם בנס קשתות וחרבות כדאיתא במדרש ילקוט פ' לך לך

"ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר" מן התורה כבר למדנו את העיקרון של הצורך במלחמה לכיבוש והגנה, אך מדוע? למה לא יעשה נס ויחסוך ממנו את העבודה הזו?

אלא שאם אנו באים בנצחונו של מקום אזי לא יקולסו ישראל לגבורים ואנשי חיל, כי יאמרו בגוים ה' ילחם לכם והמה חלושים וחסירי כח והתורה מתיש כוחם, ואם באנו בחרב ובחנית נגדם המה מאמינים בדרך הטבע, יאמרו ויהללו אותנו כמה גבורים היו החשמונאים במתי מעט נצחו המון גדול גבורת אריות להם. והוא שאמר הכתוב אשריך ישראל עם נושע בה' מגן עזרך, ולפי"ז הקושיא למה לך החרב, ואשר חרב גאותך, שיחשבו אותך לגבור מלחמה, היינו ואשר חרב שאתה לוקח חרב במלחמה גאותך היינו שיהיה לך לגאון ולתפארת.

כאמור המטרה היא שיראו האומות מישראל ולכן נדרשים להילחם כדי שהאומות יסברו שישראל בכוחם ועצמתם עשו את החיל הזה, וכך יראו ממנו.

הרעיון כשלעצמו נכון אבל אני סבור שהוא לא מסביר את כל תופעת המלחמה והצורך בה באופן מלא.

כהקדמה יש להביא מתורתם של קדמונים על משמעות המלחמה בין אומות העולם, ולאחר מכן את משמעות המלחמה אצל ישראל.

במסכת עבודה זרה (ב ב) הגמ' מציגה את דין ודברים שיהיה לעתיד לבוא בין הקב"ה ובין שלטון פרס

אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם אומרים לפניו רבש"ע הרבה גשרים גשרנו הרבה כרכים כבשנו הרבה מלחמות עשינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקדוש ברוך הוא כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם גשרים ליטול מהם מכס כרכים לעשות בהם אנגריא מלחמות אני עשיתי שנאמר ה' איש מלחמה.

לגבי טענתם שבנינו גשרים וכרכים בשביל ישראל – השיב הקב"ה שעשו לעצמן.

אך לגבי טענתם שעשו מלחמות בשביל ישראל – לא השיב הקב"ה שעשו לעצמן אלא אמר ה' – מלחמות אני עשיתי.

מכאן שבניית גשרים או כיבוש כרכים על ידי אומות העולם אכן לא תרמו לישראל, אך המלחמות שהם ניהלו כן תרמו לישראל, אלא שאמר הקב"ה מלחמות אני עשיתי.

ומכך שכל מלחמה בעולם גם אם בין אומות העולם יש לה איזה תועלת לישראל, כגון

(ו) הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב:

(ז) אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם:

יש איזה מסר חשוב שניתן ללמוד ממלחמות גם אם הם לא נוגעות ישירות לישראל.

מלחמה – הכרתת הרשעים

הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ה טו) כותב על כך

אמנם נראה כוונתם שהגויים חורטים על דגליהם שעושים מלחמות כדי להעניק חופש וחירות לכל העמים הנרדפים, ובזה משתבחים אומות העולם שעל ידי מלחמותיהם זכו בני ישראל להקל מעליהם את שעבודם.

טענת פרס שקידמו חירות בעולם על ידי המלחמה שתרמה לחיים טובים יותר לישראל

אך לזה משיב להם הקדוש ברוך הוא "מלחמות אני עשיתי". ויבואר עפ"י מ"ש בגמ' (סנהדרין קיא ב) "כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם". עוד אמרו בגמ' (ברכות ט ב) "דוד אמר מאה ושלש פרשיות ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה". הרי שהמטרה האמיתית של המלחמות, אינה כמחשבת הגויים כדי להרבות חרות בעולם, אלא בכדי לאבד את הרשעים מן העולם, שאז יהיה אפשר להלל את הקדוש ברוך הוא בשלמות.

המלחמה אולי קידמה חירות וקידמה טוב בעולם, אך לא משום שעושי המלחמה עשו זאת, אלא הקב"ה השתמש דרכם כדי להכרית רשעים שמצרים לישראל, ומכך אכן צומחת טובה לישראל, אך אין לייחס את המאורע הזה לעושי המלחמה וליוזמיה – מלכי פרס במקרה הזה.

במאמר זה נשתמש בכמה ציטוטים מכתבי הראי"ה בחיבור שנקרא 'אורות המלחמה', המאמרים נכתבו על רקע מלחמת העולם הראשונה, והדרך שבה הרב קוק רואה את אירועי המלחמה הזו כקרש קפיצה לגאולת ישראל.

כותב שם בהתחלה

כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו.

כפי שציטטנו מקודם מדברי הגרי"ש אלישיב, הכרתת הרשעים המצרים לישראל פותחת עולם חדש נקי יותר ומאפשר לקול גאולת ישראל להופיע.

כמובן הדברים מדהימים אך עדיין לא מסבירים את כל התמונה, מדוע השמדת הרשעים הנחוצה לגאולת ישראל צריכה להיות דווקא בדרך מלחמה, ולא בדרכים אחרות.

כדי להבין זאת יש להקדים עוד כמה דברים.

מעמד הר סיני – מורא לעובדי כוכבים

הגמ' במסכת תענית (טז א) מדברת על ההר שיצא ממנו 'מורא לעובדי כוכבים. ופירש רש"י ועוד ראשונים שתי אפשרויות א. מדובר על ירושלים שהאומות שומעין גדולת ישראל במקומות הללו ויראים מפני גדלות ישראל. ב. מדובר על הר סיני 'ארץ יראה ושקטה' שמשם יצאה מורא לאומות העולם מפני ישראל.

לאחר חטא העגל נאמר

וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם:

פירשו חז"ל שההגנה של ענני כבוד הוסרה מהם, והיראה שהיתה לאומות העולם הוסרה מהם כך שנהפכו "לשמצה בקמיהם" (דעת הרש"ר מלשון הפקרות, שנעשו כהפקר שכל הרוצה לקום על ישראל ולפגוע עושה כרצונו).

כנראה שעל כך מבוססת הקביעה של הרב קוק במאמרו

לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח

המלחמה איננה תופעה רצויה והיא הגיע בעקבות חטא העגל, אך עדיין –

החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד ,והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי.

כלומר אמנם ללא חטא העגל לא נדרשנו למלחמה, אך לאחר החטא המלחמה היא חלק מתהליך התיקון של העולם, להביא את גילוי כבוד ה', שהוסתר במידה מסויימת על ידי חטא העגל.

כמובן שכבוד ה' בסופו של דבר יתגלה רק על ידי ישראל, כך שהמלחמה גם אם היא בין אומות העולם היא גורמת ומשפיעה בדרך מסויימת על ישראל כדי שיגלו את כבוד ה' בעולם שוב.

במדרש בראשית רבה (מב ד)

אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח תדע שכן שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם

באיזה דרך מלכויות שנלחמות זו בזו גורמות לקירוב המשיח?

כל העמים מתפתחים, ויוצאים אל הפועל על ידי תנועותיהם הטבעיות. המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בהגמרה בכל פרטי עמקיה.

אני חושב שיש שתי נקודות שכלולות בדברים הללו, בזמן שלום בין האומות לא תמיד התודעה הלאומית של כל עם מקבל משמעות, כל אחד מהעם רואה את עצמו כיחיד עם משפחה עבודה וכדומה, בזמן מלחמה בין עמים שונים אזרח מדינה א' בגלל ההבדל שיוצרת המלחמה בהכרח בין העמים מבין יותר מי הוא, או מי העם שהוא שייך אליהם, משום שהמלחמה בין העמים חייבת ליצור תפיסה של 'אנחנו' 'הם', ולכן ראשית הוא מבין את זהות העם שלו, ובנוסף הוא כבר לא רואה את עצמו כיחיד מהעם, אלא כשייך למשהו רחב יותר 'לעם שלו'.

כך לגבי אומות העולם המלחמה מחדד את הזהות הלאומי של כל אחד ואחד מן המשתתפים בה, אך איך זה קשור לישראל

ישראל הוא האספקלריא הכללית של כל העולם, וכל זמן שיש עם בעולם, שלא יצא אל הפועל הגמור בכל תכסיסיו, יש כהות לעומת זה באור הספוג של כנסת ישראל. על כן בכל זמן שמלכיות מתגרות זו בזו[1] יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם של העמים, וממילא יולד כח השלמה בכנסת ישראל והיא מצפה לרגלו של משיח שיבא ויופיע במהרה בימינו.

בתקופת מלחמה כיון שתחושת 'הלאומיות' מתפשטת בעולם, הדבר משפיע גם עם ישראל ומחדד אצלם את המהות האמיתית שלהם ואת השאיפה לארץ הקודש.

מלחמות ארץ ישראל

(ברכות ה א)

תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על - ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא

כאמור מלחמות ישראל והצער שלהם זה חלק מהתיקון לקראת הגאולה, דרך יסורים אלו ניתן להגיע לארץ ישראל, לתורה ולעולם הבא.

מדוע ארץ ישראל נקנית ביסורין?

כותב המהרש"א – כדי שלא יבעטו ישראל מרוב טובתה של הארץ, לכן יש קשיים ביישוב הארץ מה שגורם שישראל תמיד ישאו עיניהם לקב"ה להתמיד ישובם בארצם.

המהר"ל (נתיב היסורין פרק ב) המתנות הטובות שניתנים לישראל כיון שמדובר במתנות קדושות, צריך לזכך את הגוף על ידי יסורין כדי שיוכל לקבלם.

אמת ליעקב (ר' יעקב לוברבוים – 'נתיבות המשפט') – היסורין מעוררים לחזור בתשובה ובכך מטהרים את הלב והנפש לקבל את מתנת הארץ.

בספר אורות הקודש כותב בכמה מקומות את היסוד שהתשוקה לארץ ישראל היא המרכז ביישוב הארץ, אחד היושב בה ואחד המצפה לראותה (כתובות עה). כשיש יסורים ביישוב הארץ וממשיכים בישובה למרות היסורים החיבור הפנימי לארץ ישראל נהפך להיות חיבור חזק יותר, ולכן היסורים יגיעו כדי שדרכם נתחבר יותר.

מלחמת קידוש ה'

הרמב"ם מלכים (ז טו) בלשונו הנודעת

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה

מלחמות ישראל, הם למעשה מלחמות על ייחוד ה' וכבוד ה' שמגן ושומר על עמו ישראל. (נושא זה נרחב ונכתב במאמר נפרד). וכפי שכותב הרמב"ם ההבנה הזו גורמת להשענות על מקוה ישראל שיושיע במלחמה משום שעל כבודו וקדושתו אנו עורכים את המלחמה הזו.

מעמדו של משוח מלחמה

כפי שנכתב במאמר על הפחד במלחמה, החלק המרכזי בהצלחת המלחמה זה חיזוק הלב בבטחון. וכאן מגיעים לדיון חשוב על מעמדו של כהן משוח מלחמה. הדיון אמנם בעיקרו הוא דיון הלכתי, אך השורש שלו מלמד על עקרון חשוב במלחמות ישראל ו'בספר מלחמות ה''.

בפרשת השבוע שופטים

וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם:

וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם:

כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:

הרמב"ם (מלכים ז ב -ג ) מסביר על תפקידו של כהן משוח מלחמה

שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר בעת שיוצאין קודם שיערכו המלחמה, אומר לעם מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' כשישמע דבריו יחזור מעורכי המלחמה, ואחת בעורכי המלחמה אומר אל תיראו ואל תחפזו.

הרמב"ם בהמשך מפרט גם יותר בעניין זה.

אפשר להבין שתפקידו של משוח מלחמה רק לומר דברים מסויימים לעם ומכאן ואילך נגמר תפקידו אבל כפי שנראה ייתכן שיש לו תפקיד נוסף שמשפיע גם על מהלכי המלחמה עצמן.

בגמ' במסכת יומא עג ב –

אמר רבי אבהו דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים וגו', הוא - זה מלך. וכל בני ישראל אתו - זה משוח מלחמה. וכל העדה - זו סנהדרין.

רש"י שם כותב –

וכל בני ישראל אתו: מי שכל בני ישראל אתו לצאת למלחמה אחריו.

המשמעות כאן די ברורה שמשוח מלחמה הוא המוביל של המלחמה והלוחמים יוצאים אחריו.

בגמ' במסכת נזיר (דף מז עמוד ב) מבואר שכהן משוח מלחמה קודם לסגן כיון שתלו ביה רבים. ופירש רש"י שם - דתלו ביה רבים דעביד מלחמה בשביל רבים.

כלומר מלשונו נראה שמשוח מלחמה הוא שותף פעיל בלחימה עצמה כלומר מנהל אותה.

אך במרדכי (מסכת גיטין פרק מי שאחזו רמז תלב) נראה אחרת –

אמנם אין להביא ראיה מכל היוצא למלחמת בית דוד כו' דהא גם כהנים היו עמהם ולכל הפחות צריך להיות עמהם כהן אחד הקורא מי האיש הירא ורך הלבב דא"כ מה שאל התלמוד פ"ק דקדושין כהן מהו ביפת תואר תיפוק ליה דכהן היה במלחמה דגם כהן משוח היה במלחמה אלא ודאי לא קאי עליה דשמא היה חוזר לביתו ולא היה נכנס בעורכי המלחמה גם בנדון זה לא תפשוט.

כלומר המרדכי אומר בספקנות אולי כהן משוח מלחמה היה רק מדריך כללי לעם הלוחם ולא היה שותף ללחימה עצמה.

ולפירוש המרדכי צריך להבין את דברי הגמ' הנ"ל דתלו ביה רבים שהלשון משמעו שאכן יש לו השפעה גדולה על מהלך הלחימה? ופירש בדרך אמונה (שמיטה ויובל יג יב בבאור הלכה) -

והא דקאמר בנזיר מ"ז ב' דתלו בי' רבים היינו משום שאם לא הי' אומר לא הי' אפשר לצאת למלחמה והי' צריך להמתין להביא כהן אחר ויתאחר המלחמה ויבא לידי חשש סכנה ולכן הוא קודם להחיותו.

כלומר רבים צריכים לו לפתיחת המלחמה ולכן הוא נחוץ, אך אינו נחוץ למהלכה של הלחימה.

לשון הרמב"ם (מלכים ז א) –

אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר על העם בשעת המלחמה ומושחין אותו בשמן המשחה וזהו הנקרא משוח מלחמה. ע"כ.

לכאו' הרמב"ם בלשונו מגביל את תפקידו של משוח המלחמה לדבר אל העם, ולא מעמיד את תפקידו בהקשר של ניהול המלחמה בפועל.

הערה נוספת בלשונו של הרמב"ם נשמע שהמינוי מבוצע בשעת המלחמה כלומר לא מדובר במינוי קבע, אם הוא נועד להיות מוביל המלחמה האם זה יעיל למנותו לכך רק בשעת המלחמה, ראוי היה יותר שיהיה מינוי קבע לתפקיד זה שדורש נסיון.

בנוסף יש לעיי' במלחמות ישראל בזמן מלכותן בעיקר בתקופת מלכות דוד, היכן היה מקומו של משוח מלחמה, כלומר הוא לא מופיע כמוביל הקרב כאשר המובילים הם כידוע לנו בני צרויה אבישי ויואב בעיקר. (יש טענו על אביתר וצדוק שאולי מהם היה משוח מלחמה עי' בספר בגדי כהונה – אך הדברים צריכים עוד הוכחה).

עוד יש לעיין בגמ' במסכת סוטה דף מג א -

וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס, אותם - אלו סנהדרין, פינחס - זה משוח מלחמה, וכלי הקודש - זה ארון ולוחות שבו, וחצוצרות התרועה - אלו השופרות. תנא: לא לחנם הלך פינחס למלחמה, אלא ליפרע דין אבי אמו, שנאמר: והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו'.

מוזכר כאן שפינחס היה משוח מלחמה, ומשמעות שאכן היה שותף ללחימה. ויש להעיר על לשון הגמ' לא לחינם הלך אלא וכו', אם חובתו של כהן משוח מלחמה להשתתף בקרב, ברור שלא לחינם הלך הרי זה מחובתו כמשוח מלחמה. (אך אולי הכוונה על זה גופא שפנחס דווקא התמנה ולא כהן אחר כדי להפרע וכו').

המוצא לענ"ד לכל הסוגיא הזו שאכן משוח מלחמה השתתף במלחמה, אבל לא כלוחם פעיל אלא הלך עם הלוחמים היה איתם וחיזק ועודד את רוחם, כלומר הוא לא מפקד הצבא ולא מחלק פקודות לחימה, אבל הוא נוכח בקרב מעודד את הלוחמים מפיח בהם תקווה ורוח לחימה. לכן כהן משוח מלחמה יתכן שאינו צריך כישורי לוחם וכשרון פיקודי אלא כישורים של גישה נכונה לאנשים, להיות האוזן הקשבת שלהם, והרוח החייה שתעודד אותם להמשיך להתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלקינו. משום כך הוא ממונה בשעת מלחמה, ואכן לשונו של הרמב"ם שתפקידו לדבר על העם בשעת מלחמה, יתכן שכלל בלשונו לא רק הנחיות לחוזרים מעורכי מלחמה, אלא תפקיד מובהק לדבר אל העם ולעודד את רוחם.

במלחמות דוד משוח מלחמה היה ונוכח אך הוא לא היה במרכז משום שלא הוא ניהל את הקרב אלא שימוש כתומך מלחמה מרכזי בעידוד הרוח ואכן עליו נדרש "וכל בני ישראל אתו" זה משוח מלחמה.

על דרך זו אולי ניתן גם ליישב את סתירת דברי הרמב"ם שהתקשו בה האחרונים שבספר המצוות מצוה קצא המדבר על מצווה מינוי משוח מלחמה מסיים שם הרמב"ם בלשונו –

ואמנם מלחמת מצוה [ע' קפז - ח ול"ת מח] אין בה שום דבר מזה לא תוכחת ולא הכרזה כמו שהתבאר בשמיני מסוטה (מד ב). ע"כ.

לכאו' משמעותו שבמלחמת מצווה אין שום משמעות ותפקיד למשוח מלחמה. ואילו בהלכות מלכים הרמב"ם קובע בצורה ברורה (פרק ז הלכה א) –

אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה.

הראב"ד באמת השיג עליו שהרי לא שייכים ההכרזות האחרות כיון שאין חוזרין מעורכי המלחמה. אך ברמב"ם מבואר שכן מדבר אל העם, בניגוד לדבריו בספר המצוות.

לאמור לעיל יתכן לחלק את תפקידו של משוח מלחמה לשני חלקים, החלק הראשון הוא ההכרזה והתוכחה שמקדימה את המלחמה כגון להזהיר מי לא ישתתף בלחימה בכלל, ומי חוזר מעורכי המלחמה ומספק מים ומזון ללוחמים וכדומה, חלק זה בתפקידו של הכהן המשיח מפורש הוא בתורה ולפיכך נמנה במניין המצוות, לגבי החלק הזה אכן כותב הרמב"ם בספר המצווה שבמלחמת מצווה תפקיד זה לא קיים שהרי במלחמת מצווה 'הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה'.

אך החלק הנוסף של השותפות שלו במלחמה לחיזוק הרוח אינו מפורש בתורה אך הוא נלמד משורשי המצווה.

לשונו של החינוך –

שורש מצוה זו ידוע, כי בשעת מלחמה צריכים אנשי המלחמה חיזוק, ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד, ציותה התורה להיות הממונה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם. וכו'.

כלומר אמנם המצווה המפורשת בתורה בתפקידו של הכהן המשיח מתייחסת למלחמת הרשות בלבד, אך שורשה של המצווה מלמדת על עיקרון כללי וחשוב לחזק את אנשי הלחימה שכל כך צריכים חיזוק.

במקום אחר נכתב בהרחבה שלפעמים עניין עקרוני ומהותי במצוות התורה לא נמנה במניין המצוות כשאינו מפורש בתורה אלא נלמד כעיקרון חשוב ממה שמפורש בה.

לכן גם במלחמת מצווה ממנים כהן משיח לדבר אל העם, כלומר לחזק את רוחם למלחמה, וזה חובה מן התורה, אך איננה מפורשת בתורה, משום כך הרמב"ם התייחס לחובה זו רק בספרו היד החזקה כספר הלכתי, אך לא במניין המצוות, משום שחובה זו לא תמנה לדעתו כמצווה ממנין המצוות.