פרשת מסעי - מסעי בני ישראל בעבר ובהווה

בס"ד

פרשת מסעי – עולה מן המדבר

חלק גדול מן הפרשה מוקדש לפירוט מסעות בני ישראל שעברו במדבר מעת צאתם מארץ מצרים.

"ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'" - דנו הראשונים האם משה כתב את המסעות מדעתו (וכדעת האבן עזרא ועוד), ופירוש הפסוק – שמסעיהם עצמם היו על פי ה', אך לא כתיבת המסעות. לאחר מכן ה' הסכים על ידו (מדרש הגדול) או שגם כתיבת המסעות עצמה על פי ה' וכלשון הרמב"ן -

והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו, כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתוב משה", לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם", שכבר הודיענו זה (לעיל ט כ) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו.

גם אם משה כתבן מדעתו, וכל שכן אם כתבו במצוות ה', צריכים להבין למה נכתבו המסעות, ומה התועלת בציון המקומות הללו שהלכו בהם ישראל בעבר?

דיון נוסף שדנו בכתיבת המסעות עצמם, מתי משה כתבן.

האבן עזרא (לג א) כותב כך

כאשר חנו בני ישראל בערבות מואב וישבו שם חדשים עד שבנו הערים הנזכרים, ולא זזו משם כי אם אחרי מות אהרן, כתב משה כל המסעים.

לדברי האבן עזרא כתיב המסעות קשורה לבניין הערים שמוזכרת בסוף פרשת מטות, שבאותה תקופה כתב משה את המסעות. אם משה בחר (לשיטת האבן עזרא) לכתוב את המסעות בזמן בניין ערי ישראל שסמוכים לארץ ישראל, שזה מעין הכנה לכניסה לארץ (כפי שנכתב שם), כנראה שיש קשר בין המסעות וכתיבת המסעות לבין תקופה זו, וצריך להבין את הקשר.

בדברי הרמב"ן זה אפילו בולט יותר

אחרי נקמת מדין שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אחר תאסף אל עמיך (לעיל לא ב) ואחרי שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעות

הרמב"ן מקשר את כתיבת המסעות לאירועים האחרונים "נקמת ה' במדין" "אחר תאסף אל עמיך" "כיבוש סיחון ועוג" כולם קשורים בדרך מסויימת להשלמת ימי המדבר וההתכוננות לכניסה לארץ.

לדברי שתיהם וכן דעת עוד מפרשים, כתיבת המסעות כולה התבצע כעת בדיוק במקום בו אנו עומדים בסדרי הפרשיות. האור החיים סבור לא בדיוק כך

ונראה שהכתוב נתכוון להודיענו סדר כתיבת המסעות שלא נכתבו ביום אחד אלא על זה הסדר שהתחיל משה לכתוב בפנקסו במצות המלך מיום שיצאו ממצרים על זה הדרך יום שיצאו ממצרים כתב פסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו' ב' כתובים הבאים כאחד הכתובים לפנינו עד תיבת שפטים, וכשחנו בסוכות כתב פסוק ויסעו וגו' ויחנו בסוכות, וכשנסעו מסוכות כתב ויסעו מסוכות, וכשחנו באיתם כתב ויחנו באיתם, וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה' אליו שיסדרם בתורה כדרך שהיו כתובים אצלו

לדברי האור החיים (ומעין זה ברוקח בקצרה) משה כתב בכל מסע את דבר המסע ההוא, ולאחר שהושלמו המסעות בפרשתנו, על פי ה' ריכז משה את כל המסעות הכתובות אצלו לפרשיה אחת.

לגישה זו מעבר לכך שמשה כותב באופן מרוכז את המסעות בפרשתנו, משה מתעד בזמן אמת כל מסע וכל חניה. רואים מכך שיש חשיבות גדולה גם בזמן אמת לציין שכל מסע הוא על פי ה', אך גם לפני הכניסה לארץ לרכז את כולן.

כהמשך לכך יש לציין את הערתו של הרב קשתיאל (סימן לבנים) כתיבת המסעות נעשית לאחר שבני גד ובני ראובן ממונים כחלוצים לכיבוש הארץ, מיד לאחר מכן כתיבת 'מסעי בני ישראל', ולאחר מכן מיד הפרשיות "כי אתם עברים את הירדן" "כי אתם באים אל ארץ כנען", משתמע מכך שמסעי בני ישראל שנכתבו יש להם קשר לכיבוש הארץ ולכניסה אליה.

ר' אברהם סבע 'צרור המור' – מציין בנוסף שפרשת המסעות נכתבת בסוף חומש במדבר שהוא למעשה סיומה של התורה ('משנה תורה' לשיטה זו היא מעין חזרה), להראות שהמסעות זה ענין חשוב ומהותי בתורה כולה.

על פי ה' יחנו

חז"ל יצאו מתוך נקודת הנחה שאם התורה מפרטת את מקומות החנייה של עם ישראל, כנראה שמקומות החניה הללו נבחרו בקפידה, ולא באקראי.

האור החיים כותב בפרשה

אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוח"ב קנז א) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב ודרכו שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י"ב שעות שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא

אינני יודע מה זה בדיוק ניצוצות קדושה, אבל ברור מהדברים שהיתה מטרה בכל חניה שעם ישראל יתקן דבר מסויים במקום זה.

בפרשת בהעלתך כתוב שזמן החניה נקבע על פי הענן

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ:

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ:

אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ

האור החיים שם (ט כא) גם כן מציין

והטעם בזה לפי מאמר אנשי אמת שטעם העברתם במדבר הוא לברר ניצוצי הקדושה השבויות ביד שוכן מדבר ציה, אשר על כן היודע נסתרות היה משער שיעור אשר יספיק לבירור במקום ההוא אם מעט ואם הרבה והיו מתעכבים כפי הצורך

כאמור העומק בדבריו מבוסס על תורת הסוד, אך ההנחה הבסיסית היא שהיה צורך לתקן דבר מסויים במקום שבו הם חנו, ועל פי צורך זה נקבע זמן השהייה של העם בכל מקום.

במדרש תנחומא בפרשה (אות ג)

דבר אחר למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו על שקבלו את ישראל עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן שכרם שנאמר (ישעיה לה) ישושום מדבר וציה וגו' פרח תפרח ותגל וגו', ומה מדבר כך על שקבל את ישראל המקבל ת"ח לתוך ביתו עאכ"ו, את מוצא שעתיד המדבר להיות ישוב והיישוב להיות מדבר המדבר להיות ישוב שנאמר (שם /ישעיהו/ מא) אשים מדבר לאגם מים וגו', ומנין שהיישוב עתיד להיות מדבר שנאמר (מלאכי א) ואת עשו שנאתי וגו', את מוצא עכשיו אין אילנות במדבר ועתיד להיות שם אילנות שנאמר (ישעיה מא) אתן במדבר ארז שטה וגו', ועכשיו אין שם דרך שכלו חול והשיירה אינה מהלכת אלא בלילה לאור המזל, ועתיד להיות שם דרך שנאמר (שם /ישעיהו/ מז) אשים במדבר דרך וגו', וכתיב (שם /ישעיהו/ לה) והיה שם מסלול ודרך הקדש יקרא לה וגו'.

אותן מקומות שעם ישראל תקנו בחנייתם בהם, לעתיד לבוא יפרחו.

מתברר שחניית בני ישראל תקנה לא רק לשעתם אלא לדורות, ואלמנטים חשובים בגאולה העתידה יפרחו מכוח חניית ישראל במדבר בימים ההם.

מדוע נכתבו המסעות?

בראשונים ובאחרונים הרחיבו בעניין זה מה התועלת בכתיבת המסעות.

רש"י כותב (פירוש ראשון בשם ר' משה הדרשן)

למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה וכו'

כפי שמביא שם רש"י היו חניות שנמשכו למשך שנים, כך שלא היו מטולטלים כל הארבעים שנה. הצורך לציין זאת יתבאר להלן.

בהמשך מביא רש"י בשם מדרש תנחומא

ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'.

לדברי המדרש מדובר פה במעין 'סיפור חוויות' על אירועי המדבר. כמובן שאם יש צורך לספרם כנראה שאת החוויות הללו יש צורך שעם ישראל יקחו אותן הלאה, לכניסה לארץ, ולדורי דורות, ועדיין לא ברור למה זה חשוב כל כך.

הרמב"ם במורה נבוכים (ג נ) מסביר כך –

וכאשר ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקין בשאר הספורים, ויחשב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו, (האדם) כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום, או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור, או להזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בארות מים, ומפני זה הסיר המחשבות ההם כלם, וחזק עניני אלו המופתים כלם בבאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה

לדעת הרמב"ם התורה מספרת ומציינת את מקומות המסע כדי שנוכל לדורות להכיר ולדעת היכן מקומות אלו, וכשנגיע אליהם נבין שלא היתה דרך טבעית להתקיים במקומות הללו, מלבד בדרך של נס ופלא.

ההנחה הראשונה שבדברי הרמב"ם שניתן לדורות לחקור ולגלות היכן בדיוק מקומות אלו. האמת שעד היום הזיהוי הודאי של המקומות הללו עדיין שנוי במחלוקת בין החוקרים. אך ייתכן שהיו תקופות שמקומות אלו היו מוכרים יותר.

הרש"ר הירש גם סבור כך שציון המקומות כדי שלדורות נבקר ונחקור אותם, ובכך נוכל חוות את ניסי המדבר כאילו היו עמנו ממש

אפשר שעקבות נדודי אבותינו במדבר נשתמרו במקומות אלה בתקופה הקרובה והרחוקה יותר, וכך ניתנה הזדמנות לבנים ולנכדים לבקר את המקומות האלה, כי שם נתגלה ה' בפלא הנהגתו במדבר, ושם נודע שה' שוכן בארץ. עובדה זו נתגלתה בדברי ימי האבות, והבנים יכלו לשוות אותה לנגדם במקום ההתגלות עצמה

בדרך זו כותב גם כן ב'תולדות יצחק'

ויש אומרים שהוזכרו המסעות, שכשיעבור שם אחד ממנו יודה ויברך לשם יתברך, כמו שאמרו [ברכות נד א] הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל יברך ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה

הרמב"ם כאמור מדגיש שהמטרה המרכזית של מחקר המקומות הקדומים הללו, כדי לראות במוחש שאין דרך טבעית שעם שלם יתקיים במקומות אלו שאינם מאפשרים מחייה סבירה. כך שנפנים שעם ישראל וקיומו מבוססים על הנס.

הספורנו כותב

רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה באופן שהיו ראוים להכנס לארץ

המטרה לזכור את מקומות המדבר, וכאמור בדברי הרמב"ם את העובדה שהמקומות הללו לא מאפשרים מחיה סבירה, ובכל זאת עם ישראל הלך אחר ה' במדבר גם לארץ לא זרועה.

אם מחברים את כל זה להקשר של זמן כתיבת המסעות - כאמור ערב הכניסה לארץ, כנראה שהתפיסה הזו שנלמדת מ'תקופת המדבר', שקיומו של ישראל הוא שלא בדרך הטבע, נחוצה מאוד דווקא בכניסה לארץ ובכיבושה.

המסעות לעתיד לבוא

בספר יחזקאל (כ)

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים:

כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק:

וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית

נבואה זו שעוסקת כמשמעה וכהקשרה בגאולה העתידה מזכירה שה' יביא את ישראל אל – מדבר העמים. על מה מדובר?

בספר הושע (ב)

לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ:

וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

כאן מדובר על הגאולה ועל השלב שמקדים את נבואת 'עמק עכור לפתח תקוה', וההקדמה לתהליך זה – והולכתיה המדבר.

רש"י בספר יחזקאל כותב

מדבר העמים - הוא המדבר שהלכו בו ארבעים שנה

האם דברים ככתבן שקודם הגאולה נעבור שוב במדבר שהלכו בו אבותינו ארבעים שנה. יש מן האחרונים (בתורת הגרי"ז הרחיבו בעניין זה) שלמדו שדברים ככתבן.

על פי תפיסה זו כותב בספר תולדות יצחק שלכן נכתבו המסעות ההיסטוריות של עם ישראל במדבר, משום שהיסטוריה זו עתידה לחזור על עצמה

ועוד תועלת אחר בספור המסעות, שהנביאים אמרו שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, ויצאו ישראל המדבר, ונעבור במקומות האלה, והקב"ה ינהלם ויכלכלם שם כמו שעשה לישראל, וזהו שאמר והוצאתים אל מדבר העמים, ולכן כתב שני פעמים מוצאיהן, ויכתוב משה את מוצאיהן [לג ב] וחזר ואמר [שם] ואלה מסעיהם למוצאיהם שהאחד הוא יציאת ישראל ממצרים, והשני יציאתינו מזה הגלות.

נכתבו המסעות לא רק כסיפור הסטורי אלא כנבואה לדורות שעתידים ישראל לעבוד במקומות הללו.

אך רבים סבורים שמדובר במשל, כלומר ההליכה למדבר איננה הליכה ממש למדבר, אלא חוויה דומה לחווית ישראל במדבר שהלכו בו ארבעים שנה. למה הכוונה.

בתרגום בספר הושע כתוב כך

בְּכֵן הָא אֲנָא מְשַׁעְבַּד לָהּ לְאוֹרַיְתָא וְאַעְבַּד לָהּ נְסִין וּגְבוּרָן כְּמָא דַעֲבָדֵית לָהּ בְּמַדְבְּרָא וּבְיַד עַבְדֵי נְבִיַיָא אֲמַלֵיל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהָא

כלומר 'הולכתיה המדבר' משמעותו שאעשה להם ניסים ונפלאות כמו שהיו בתקופת המדבר.

האברבנאל בספר הושע (וביתר הרחבה בספר יחזקאל)

כי אם להודיע שכמו שישראל כשיצאו ממצרים הלכו במדבר השמם מ' שנה כן ביציאתם מזה הגלות ילכו בדרכים נעים ונדים נבוכים הם בארץ, וכמו שבמדבר ספו תמו כל הדור אשר לא שמעו בקול ה' כן בדרך הזה יתמו חטאים יתבררו ויתלבנו הצדיקים מהרשעים, ולפי שלא יהיה זה מדבר שמם כי אם בארצות הגוים בקרב עמים מתחלפים לכן קראו הנביא יחזקאל מדבר העמים, ולפי שיסבלו בטלטולם זה צרות רבות ורעות אמר שם גם כן ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים להגיד שיהיה הדמוי כצרות המדבר אבל לא שילכו באותו מדבר עצמו

כלומר לדברי האברבנאל הביטוי 'הולכתיה המדבר' או 'מדבר העמים' זה כינוי לתקופת הגלות. המדבר שעם ישראל הלך בו ארבעים שנה זה הסמל היהודי הראשון לגלות ממקום למקום, ולכן הוא נבחר לדורות כאנלוגיה לגלות.

על פי יסוד זה כותב האברבנאל שזה חלק ממטרת כתיבת המסעות

והג' שאלה המסעות לישראל במדבר היו רמז לעתיד כי הנה הנביא אומר (מיכה ז' ט') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכמו שביציאתם ממצרים הלכו במדבר כן בגאולה העתידה ביציאתם מהגלות ניבא יחזקאל שיביאם השם אל מדבר העמים ויחנם שם. ואפשר לומר שעל הדמוי הזה אמר הכתוב כאן ואלה מסעיהם למוצאיהם רוצה לומר מהגלות האחרון הזה. או אמר למוצאיהם על הבנים היוצאים מחלצי אבותיהם וכמו ששם פעם אחת במרה ובפעם במתקה כן יהיה בגלות הזה במדבר העמים

המסעות שהיו במדבר נכתבו משום שהם משמשים כמשל וכלימוד לגלות העתידית, וניתן ללמוד מסרים חשובים מתקופת מסעי בני ישראל בימים ההם, למסעי בני ישראל לדורותיהם.

בספר צרור המור מרחיב בלימוד לדורות ממסעי בני ישראל נצטט כמה חלקים מרכזיים מדבריו הארוכים והחשובים

וכן נראה שנכתבו בכאן אלו המסעות בשם ה'. להשרישנו שרש ובטחון גדול בגאולה העתידה. ובענין הצרות העוברות עלינו. ולחזק ידים רפות. לפי שהשם צופה ומביט עד סוף כל הדורות וראה הגליות שיעברו עלינו. ובפרט הגלות הרביעי החזק. וכתב אלו המסעות להבטיחנו בטחון גדול וחזק. כי אף על פי שנעבור צרות רבות ורעות. השם יחיינו ויוציאנו מגלותינו. כמו שעשה ביציאת מצרים שהיו מעונים זה כמה שנים בעבודת פרך. והשם שלח להם מושיעים להצילם מצרותם

המסר הראשון כשם שימי המדבר נגמרו לבסוף והגענו לארץ המובטחת, כך גם מסעי בני ישראל לדורותיהם בגלות, סופם להסתיים ולהגיע לארץ מובטחת ולגאולה השלימה.

המסר הנוסף

ואפילו שעברו רעות רבות וצרות ויצאו מרעה אל רעה. לא עשה בהם כלה בסוד השם הרמוז באלו המסעות. וזה להבטיחנו כי כן יעשה השם בגאולה העתידה. שאע"פ שנהיה נעים ונדים מהר לגבעה וממלכות למלכות ומגירוש לגירוש. מארץ ישראל לחוצה לארץ ומצרפת לספרד ומספרד למלכות ישמעאל ויענונו. ויושב קדם סלה ישמרנו. כי בעונותינו גלות ירושלם אשר בספרד כבר נתגרשו כולם ולא נשאר איש בכל המלכיות. זולתי הנשארים אשר נשארו מן השבי ומן המלקוח ומן הדבר והרעב. נסים ופלטים מחרב אדום למלכות פרס ולמלכות ישמעאל. והנם כל המון ישראל מכל גלות ספרד במלכות פא"ס. עד שנתקיים בנו בעונותינו ונשארתם מתי מספר תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרוב

המסר הוא שלמרות הטלטול הגלות ההרג ואבדן, "אתם בני ישראל לא כליתם".

מסר נוסף כותב בעל צרור המור

וכן ראו דבר גדול כי הנם כתובים על ספר הישר ע"פ ה' להצטער בצרתם. וא"כ כשיבא אותו עת רמוז בדברי הנביאים באחרית הימים. ויקשב ה' וישמע התלאות והמסעות והמאורעות הכתובות בספר זכרון לפניו. מיום אשר גלינו מארצנו עד היום הזה שהוא קרוב מאלף וחמש מאות שנה. יעלו המסעות לאין מספר כשתוציא אלף וחמש מאות שנה לארבעים ארבעים שנה. ובכל ארבעים שנה ארבעים ושנים מסעות. וכל שכן וכל שכן שאם נמנה המסעות שהלכנו מעת שגלינו מספרד עד היום שהם שמונה שנים. תמצא שהם יותר מאלף מסעות בים וביבשה. בענין שראוי שכל אלו המסעות יהיו כתובים בספר זכרון ע"פ השם ויזכור תלאותינו ומהומתינו. ויראה עניינו ועמלינו ולחצינו ודחקינו

המסר הוא שכל צער שישראל עוברים נכתב בספר הזכרון לפניו, וכשם שאמרו חז"ל שכל ההרוגים על קדושת ה', שמם נכתב אצלו במרום, ועתיד לנקום נקמת דמם.

דבר נוסף כותב

וכן אנו מובטחים שאע"פ שאנו מגורשים ומטולטלים מגירוש לגירוש וממסע למסע. שם ה' ב"ם מושיענו בעת צרה

הבטחה היא ששם ה' נמצא בקרבנו גם בזמן הגלות והקושי, ולכל מקום שגלו שכינה גלתה עמהם.

המסר הסופי והחשוב מאוד – "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" שכל חניית ונסיעה בזמן הגלות כל מלחמה פיגוע אסון או להיפך הצלחה כיבוש תקומה זה על פי ה', ובסוף כל דבר - גם דבר טוב, וגם דבר קשה וכואב מוליך אותנו בתחנה נוספת לירושת הארץ המובטחת השלימה.

מי זאת עולה מן המדבר

בשיר השירים נכתב שלוש פעמים הביטוי ביחס לישראל "מי זאת"

בפרק ג - מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל

בפרק ו - מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת

בפרק ח - מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְך

על הביטוי הייחודי "מי זאת" כותב הזוהר (תרומה קכו)

מי זאת רזא דתרין עלמין מתחברן כחדא ודא הוא עולם ועולם, מ"י הא (בראשית לא א) אוקימנא דרגא עלאה לעילא שירותא דקיימא בשאלתא ואקרי מ"י כמה דאת אמר (ישעיה מ) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, זא"ת דרגא תתאה לתתא עלמא תתאה ותרווייהו תרין עלמין בחבורא חדא בקשורא חדא כחדא.

כמובן שדברי הזוהר דברי קבלה, אבל למדנו מדבריו שיש איזה ניגוד מסויים בין הביטוי מי לעומת הביטוי זאת, עד שנחשבים כשני עולמות שבאופן מפתיע מתחברים כאחד.

השפת אמת (במדבר תרמח) עומד על כך שהביטוי מי מתייחס לדבר נסתר, לעומת הביטוי זאת שמתייחס לדבר שנוכח ונגלה. כך שהשילוב ביניהם מי זאת – שילוב בין הנסתר לנגלה. עם ישראל הוא שילוב של שתיהם משום שיש בהם שילוב של טבע גלוי, לבין תכונות על טבעיות נסתרות.

הגאון מוילנא קובע בשיר השירים ויש מדרשי חז"ל רבים שתומכים בגישה זו שהביטוי "מי זאת עולה מן המדבר" בפרק ג' מתייחס ליציאה מן המדבר שהלכו בו ארבעים שנה, כלומר השלמת גאולת מצרים.

והביטוי "מי זאת עולה מן המדבר" בפרק ח מתייחס ליציאה מן מדבר העמים, ומן הגלות האחרונה לגאולה הנצחית. – כאמור גם גאולה זו קשורה ליציאה מן המדבר.

יש להוסיף לדבריו את הביטוי האמצעי "מי זאת הנשקפה כמו שחר" פירשו במדרש רבה (בא טו ו)

מי זאת הנשקפה כמו שחר, ארבעה דברים של שבח יש כאן לישראל כנגד ארבע גליות שבארבע גליות שעמדו על ישראל לא כפרו בהקב"ה וכו'

לא נכנס לכל דברי המדרש אבל אם ממשיכים את קו החשיבה שלימד הגר"א "מי זאת" הראשון כנגד גאולת מצרים. האחרון כנגד גאולה העתידה והאמצעי – "מי זאת הנשקפה כמו שחר" על עמידת ישראל החזקה והאיתנה בזמן הגלות.

עם ישראל כאמור "עולה מן המדבר" פירשו במדרש מלשון מתעלה מן המדבר, וכפי שמצויין שם, תורה מן המדבר, המן מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר ועוד ועוד.

במדרש רבה (שמות ב ד) על הפסוק "וינהג את הצאן אחר המדבר" שכתוב לגבי משה רבנו –

א"ר יהושע למה היה רודף למדבר לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר שנא' (שיר /השירים/ ג) מי זאת עולה מן המדבר שהיה להם מן המדבר המן והשליו והבאר והמשכן והשכינה כהונה ומלכות וענני כבוד

הסיבה שעם ישראל התגדל מתקופת המדבר כותב המהר"ל בתפארת ישראל, דווקא משום שבמדבר אין סיכוי למחיה, ולקיום טבעי, מכך דווקא עם ישראל גדל.

כיון שעם ישראל במהותו מעל הטבע, לכן צורת הגדילה שלו היא במצבים שבהם אין סיכוי טבעי להתקיים.

משום כך סבור המהר"ל - עם ישראל נולד מאימהות עקרות, לציין את העובדה שחוקי לידת וקיום העם אינם תלויים בטבע. ולכן עם ישראל או מעל כולם (ככוכבים) או מחתת לכולם (כעפר), אך לא עם כולם, משום שאינם קשורים לחוקי הטבע. (במאמר נפרד הורחב יותר בזה)

וזה המשמעות העמוקה של הפסוק - "מי זאת עולה מן המדבר" כפי שציינו השילוב בין המילים מי – זאת מציין שילוב של עולם הטבע והעולם שמעל הטבע, - ולבנ"י הכל אחדות אחד שיודעין שגם הטבע דבוקה בשורש הנסתר (כלשון השפת אמת במדבר). עם ישראל מאחד בין הטבע ובין מעל הטבע, משום שהוא יודע שגם הטבע דבוק בעולם הנסתר שמעל הטבע.

מסעות המדבר באו לציין שעם ישראל חי מעל הטבע, וכפי שכותב הרמב"ם נכתבו המסעות כדי לשכנע את הדורות הבאים שעם שלם לא יכל להתקיים במקומות אלו בצורה טבעית, ולהאמור זה נועד לחזק אותנו גם לתקופות קשות במשך הדורות שכשם שעם ישראל התקיים וחי למרות שתנאי הטבע לא איפשרו את קיומו, כך גם לדורות גם אם תנאי הטבע מלחמות אויבים וכדומה ילחמו בקיומו "כל כלי יוצר עליך לא יצלח".

לסיכום

מסעי בני ישראל לא תמו, לפעמים המסעות הם בגדר מתקה, ולפעמים המסע נקרא חרדה (כלשון הכתובים), אך כל המסעות על פי ה'.

משה כתבם לא כזכרון עבר בלבד, אלא ללמוד מהם לאתגרי ההוה והעתיד.

בבעל שם טוב על התורה כתוב

שמעתי בשם אדוני אבי זקני זללה"ה כי כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו

כלומר לא רק ברמה הלאומית עם ישראל עובר מסע, אלא גם ברמה הפרטית והאישית, כל אחד ומסעו הוא. (הבעש"ט מרחיב שם במשמעות המסעות ברמה האישית)

המסרים שצרך לקחת ממסעי בני ישראל, ברמה הלאומית והפרטית הם כנ"ל - כל מסע מקדם אותנו אלא היעד, בסוף היעד הנכסף יגיע, המסעות כולם מלוות בליוי צמוד של ה' שנמצא בקרבם (מ"ב מסעות כנגד שם מ"ב), וכולם על פי ה'.

העובדה שהמסעות הללו היו במדבר מלמדות אותנו שגם אם באופן טבעי נראה שלא נמשיך ולא נתקדם מהאתגר או מקושי מסויים, ההנהגה הכללית של ישראל היא הנהגה מעל הטבע.

"מי זאת הנשקפה כמו שחר" מובא במדרש (שיר השירים רבה ו)

מי זאת הנשקפה כמו שחר, דלמה רבי חייא ור' שמעון בר חלפתא הוון מהלכין בהדא בקעת ארבאל בקריצתה, וראו אילת השחר שבקעה אורה, א"ל ר' חייא רבה לר' שמעון בר חלפתא כך תהיה גאולתן של ישראל מצפצפת דכתיב (מיכה ז') כי אשב בחשך ה' אור לי, בתחלה היא באה קימעה קימעה, ואחר כך היא מנצנצת ובאה, ואח"כ פרה ורבה.

גאולת ישראל כמסעי בני ישראל - קמעה קמעה אך בכל מסע נושא מתקדמים שוב ליעד, עד הכניסה לארץ, וגאולת עולמים.