בס"ד
פרשת חוקת
ויצמא העם – מי הבאר
פרשת חוקת עוסקת במגוון נושאים יסודיים.
אחד מן הנושאים המרכזיים בפרשה עוסק סביב הבאר שמשם שתו העם מים, כולל חטא מי מריבה, וכולל שירת הבאר.
בתקופת הקדמונים היה מנהג לשיר פיוט ייחודי לפי סדר הפרשיות, ר' מרדכי יפה בספרו הלבוש כותב על פרשת חוקת –
לפרשת חקת שיש בה שירת אז ישיר ישראל אומרים אהבה אל מחוללי שיש בה מענין שירת הבאר אז ישיר וכו'
כלומר לדעת ה'לבוש' החלק המרכזי שיש להתמקד בפרשת חוקת הוא דווקא הבאר ושירת הבאר.
הבאר ממנה שתו העם מוזכרת פעם נוספת בפרשת בשלח עוד קודם מתן תורה, עם ישראל מגיע לרפידים ואין שם מים לשתות, ואז ויצמא העם, ומשה צועק אל האלקים, ואז אומר לו ה' כך
(ה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְקֹוָק לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן
בפרשייה זו ה' אומר למשה בפרוש לקחת את המטה ולהכות בסלע שיצאו ממנו מים. וכפי שמצויין בפסוק האחרון, בקשת העם למים מוגדרת כשאלה "היש ה' בקרבנו אם אין", מה שבהחלט דורש הסבר האם דרישת מים חיוניים, משמעותה "היש ה' בקרבנו"?
כעבור כמעט ארבעים שנה בפרשתנו (יש לשים לב שמתקופת קורח, עד תחילת הפרשה שלנו, עוברות להם כ38 שנים, שאין עליהם שום תיעוד בתנ"ך שום פרשייה או אירוע שמוזכר בתורה.). שוב העם צמא למים, כנראה שהיה איזה שינוי שגרם למחסור במים כפי שיבואר להלן, והעם שוב פונה למשה בתלונה למה הבאתם אותנו לכאן וכו', ואז אומר לו ה'
(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:
(ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:
(י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:
(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם
ישנן כמה הבדלים בין שתי הפרשיות שעמדו עליהם הראשונים, ראשית האם סלע או צור זה אותו דבר, או במילים אחרות האם הבאר של פרשת בשלח (והכית בצור) היא אותה באר של פרשת חוקת (ודברתם אל הסלע). בנוסף הבאר של פרשת בשלח נפתחה על ידי משה לבד, וכאן הציווי המפורש שגם אהרן יהיה שותף לכך, ואולי ההבדל המרכזי בפרשת בשלח בבאר ההיא משה מצטווה בפירוש להכות את הסלע, כאן משה מצטווה לדבר אליו, אך יחד עם זאת שמטה האלקים יהיה בידו. יש עוד הבדלים רבים כפי שנעמוד להלן, שכולם מבקשים לראות את שתי המופעים של הבאר כמופעים שונים, ולא כאותה באר שחוזרת על עצמה שוב.
חטא מי מריבה
באופן מפתיע מאוד מיד לאחר אירוע הבאר של פרשת חוקת, כידוע ה' אומר למשה
(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:
משתמע מכך שמשה ואהרן חטאו בחטא מסויים, ובגללו נגזרה הגזירה שלא יביאו את עם ישראל לארץ הקודש.
אחד מן הנושאים הרחבים והיסודיים המדוברים בפרשה, מה בדיוק משה ואהרן חטאו, במה הם לא קדשו את ה' עד כדי עונש חסר תקדים מבחינתם לא להיכנס לארץ הקודש.
והאמת שהנושא הזה גם קשה וגם רחב מאוד. הרמב"ם בחיבורו הנודע 'שמונה פרקים' כהקדמה למסכת אבות מגדיר זאת כ - ספק מספקות התורה, שהרבה נאמר בו, והרבה יישאל: איזה חטא חטא?
ואכן כל מפרשי התורה עמלו רבות להבין במה בדיוק היה החטא ומה משמעותו, וריבוי הדיעות רק מוכיח עד כמה החטא נסתר ולא ברור לחלוטין.
אחד מהפרשנים הראשונים נקרא ר' יהודה בן בלעם כותב בצורה ברורה שלעולם לא נדע בדיוק על איזה חטא מדובר, משום שהתורה הסתירה את החטא האמיתי, כך שגם נסיונות שלנו לגלותו לא בהחלט יגיעו עד חקר האמת, שהרי זו בדיוק כוונת התורה שלא נדע עד הסוף מהו החטא המדובר כאן.
אז לא נדון בחטא זה עצמו, משום שלהעלות השערות על חטאו של משה שהתורה בקשה להסתירו כנראה שאין זה מתפקידנו, ונדון בחלק מן הפירושים שהתגלו על ידי רבותינו הראשונים בעיקר בשל הלימוד שיש ללמוד מהם אלינו.
רש"י וראשונים נוספים ויש בית אב לדעות אלו במדרשי חז"ל ציינו את הדעה הידועה יותר שחטא משה ואהרן היה שהכו את הסלע במקום לדבר אליו.
הרמב"ן מתקשה בדעה זו, הרי ה' אמר לו לקחת את המטה בידו, סביר להניח שהמטרה היא כדי להכות את הסלע.
כנראה שלדעות אלו למרות המצווה לדבר אל הסלע, היה ענין חשוב לדבר כשהמטה ביד, ונדון במשמעות המטה להלן. ויש ראשונים שהציעו עוד (עי' אבן עזרא ספורנו) שאולי היה צריך גם להכות את הסלע וגם לדבר אליו, ומשה הכה בלבד.
שאלה נוספת שואל הרמב"ן האם ניתן להגדיר את ההכאה בסלע במקום הדיבור אליו כמיעוט בקידוש ה'? וכי סלע שמוציא מים על ידי הכאת מטה זה הליך טבעי יותר מסלע שמוציא מים על ידי דיבור?
בנוסף אם אכן קידוש ה' הוא לדבר לסלע ולא להכותו, מה השתנה כעת מן הבאר של פרשת בשלח כארבעים שנה מקודם לכן, ששם ה' ציווה בפירוש "והכית בצור".
ולהלן יתבאר לדעות אלו מדוע משה בחר לשנות מן המצווה ולהכות במקום לדבר.
קדמותה של הבאר
ראשית יש להקדים דברי המדרשים והראשונים על קדמותה של הבאר, כידוע המשנה במסכת אבות (פ"ה) קובעת שפי הבאר נברא בערב שבת בין השמשות.
ידועה דרכו של המהר"ל בדרך החיים שם, שהבריאות השונות שנבראו בערב שבת בין השמשות, אילו בריאות ייחודיות שנמצאות אמנם בעולם הזה, אבל משולב בהם חלק מרכזי שקשור לעולם רוחני ולא טבעי, ולכן הם מקבלים גם מרכיב שקשור לששת ימי המעשה וגם מרכיב שקשור לשבת. כך שהבאר הזו קדומה מבריאת העולם ומשלבת בין העולמות השונים.
לפי מדרשי חז"ל לאבות כולם התגלתה הבאר הזו, כולל אברהם יצחק ויעקב, ואולי גם קשור לבאר שמוזכרת במשה וכו', ולא נאריך במדרשים כולם. בנוסף בילקוט שמעוני (תשסג) אמרו חז"ל "ויניקהו דבש מסלע" שמדובר על תקופת גלות מצרים, וגם זה הסלע הזה קשור לסלע הבאר שיצא ממנו מים.
בסיום דברינו נביא את דרשות חז"ל על "נבואת נחל המקדש" של יחזקאל, ושם יודגש שיש רבים הסוברים שגם הנחל שיצא מבית קדשי הקדשים ויקיף את המקדש, המקור שלו מבארה של מרים.
הרמב"ן (חוקת פסוק ט)
כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים, שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו, העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע
מהי בדיוק הבאר, והאם הבאר הזו הייתה גם בצור שנבקע בפרשת בשלח, וגם בסלע שהוציא מימיו בפרשת חוקת?
צורת פעולתה של הבאר
האבן עזרא כותב
ונתן מימיו - בעבור מימיו, טעו רבים ואמרו, כי זה הסלע הוא הצור. ואלה עורי לב, כי הצור הוא בחורב, וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום, כי בקדש היה.
האבן עזרא שולל (בחריפות) את האפשרות שהסלע של פרשת חוקת הינו הצור של פרשת בשלח שהרי שתי מקומות שונים הם לחלוטין, כנראה שהקביעה הזו מוחלטת וברורה, אך עדיין כפי שיתבאר להלן ישנו יחס ביניהם.
כלשון המשנה פי הבאר נברא בערב שבת בין השמשות, המהר"ל (דרך חיים) מפרש את משמעות המושג פי הבאר כך
ואין נראה לי שכוונת רש"י ז"ל שהסלע היה הולך ומתגלגל עמהם, דאם כן למה לא נזכר הנס שהסלע נתן מים בתלוש מן הקרקע שכיון שהוא מתגלגל עמהם היה תלוש ולא אמר רק פי הבאר. אבל נראה לומר כי בכ"מ שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכל מקום שהולכין, ולכך קאמר פי הבאר שנתן הש"י אל הבאר בכ"מ שהיו חונין פה ויצאו מים
ישנה גישה שבארה של מרים הוא הסלע עצמו, והמופעים השונים של הבאר משמעותן שהסלע מתגלגל ממקום למקום, המהר"ל שולל את הגישה הזו, וסובר שפי הבאר משמעותו של דבר שנבראה יכולת לבאר זו להימצא בכל מקום, כלומר למצוא לה פתח לצאת החוצה בכל מקום שיהיה, לפעמים תבחר לצאת דרך סלע, לפעמים דרך הצור, ולפעמים ללא שתיהם.
אף כי גישה זו מסתברת, יש לציין למדרש תנחומא במדבר (ב) ששם מוזכר כלשון רש"י שהבאר מתגלגלת עמהם, אך שם בלשון נראה די ברור שהכוונה לסלע ממשי שעובר ממקום למקום, וממנו יוצאים המים, כך שאם נחזור לטענת האבן עזרא, על בעיית המיקום של הצור, והסלע, התשובה תהיה לדברי המדרש תנחומא שאכן הצור, התגלגל לקדש, ושם בקע שוב.
כך נראה גם מלשון הרמב"ן
ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם, ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם, וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין, ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו, והוא מה שאמר "אל הסלע" הנודע.
אך לדברי המהר"ל כאמור הצור נשאר במקומו, אלא שהבאר 'בחרה' להשתמש בצור שבחורב כצינור מים בתחילת שנות הארבעים, ולאחר מכן 'בחרה' בסלע שבקדש.
זה כמובן מביא אותנו לדיון בדרכי פעולה של הבאר.
ראשית יש להקדים, שהראשונים הציעו שלושה דרכים כיצד מן הסלע יצאו המים. הדרך האחת שהיה מעיין תת קרקעי שבדרך ניסית בקע במדבר, ופי הבאר שימוש כצינור להוציא את מי המעיין לישראל. (הרוקח, בכור שור ועוד)
הדרך השניה שהמים יצאו מן הסלע עצמו, כלומר בצורה ניסית נוצרים שוב ושוב מים בתוך הסלע, ופי הבאר מוציא את מימי הסלע החוצה. (רבינו בחיי בפירוש השני)
הדרך השלישית ואולי המחודשת יותר, הסלע עצמו בדרך ניסית נהפך למים כלומר נמס. (הרמב"ן מציע דרך כזו).
יש ראיות לכאן ולכאן, והשאלה מתבססת על לשון הפסוק "ודברתם אל הסלע וכו', ונתן מימיו" שנשמע שיש יחס ברור בין הסלע למים כך שהמים נקראים מימי הסלע.
הספורנו בחידוש מפתיע מחלק בין הבאר הראשונה ובין הבאר השנייה בדיוק בגישות אלו, לדעתו הבאר הראשונה הייתה כפתח למעיין מים נובעים, כך שמשה מכה בצור, ואז נפתח הסלע ויצאו ממנו מים מי מעיין. אבל בבאר השנייה של הפרשה שלנו, המים בקעו מן הסלע עצמו ולא ממעיין נסתר. (והספורנו שם מבאר מה טעם השינוי בין שתי הבארות בפרט זה).
הרמב"ן (בשלח) טוען שיש חילוק נוסף בין שתי הבארות. אם נשים לב בפרשת בשלח כשעם ישראל נמצאים ברפידים, משה הולך לחורב ושם מכה בצור ויוצאים ממנו מים, הרמב"ן בפירוש המרכזי שלו שם נוקט שבאר חורב התפשטה לנהרות מים עד שהגיע לרפידים ומשם שתו ממנה העם, בשונה מהבאר של פרשת חוקת, הסלע שנבקע לא גרם לנחלי מים שיצאו למחנה ישראל, אלא הסלע היה כבאר מים שהיה צורך לגשת אליו ולדלות ממנו מים. (יש מדרשים רבים שמפרשים "במחקק במשענותם" שגם באר קדש שבפרשה שלנו התפשטה למחנה ישראל, אך כנראה שיש גם מדרשים חלוקים) .
ישנן עוד חילוקים במבנה ובמופע הבאר בין שתי הבאות הללו כפי שיש עוד במפרשים, אבל כנראה שההבדלים הללו מוליכים להבדל מהותי יותר כדלהלן.
ההבדל המהותי בין הבארות
כאמור אולי אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין הבארות, שבבאר הראשונה משה מצטווה בפירוש להכות את הסלע. אך בבאר השנייה, מצווה לדבר אל הסלע. או כפי שהבאנו מקודם גם לדבר וגם להכות. מדוע?
ראשית ישנו דיון רחב במפרשים על איזה דיבור בדיוק מדובר אל הסלע. יש ראשונים שהבינו דברים ככתבן, לדבר אל הסלע שיוציא מימיו, (עי' רשב"ם ועוד), או לומר לו "כה אמר ה' הוצא מימיך" (מדרש לקח טוב) וכדומה כפי שהבינו רוב הראשונים.
הרמב"ן לעומתם סבור "ודברתם אל הסלע" כלשון על הסלע, כלומר לדבר לעם לחזקם באמונה וכלשון הרמב"ן - יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כלם שהשם יוציא להם מים מן הסלע, או כלשון המדרש לשנות עליו פרק אחד וכדומה על הסלע, כלומר לדבר ליד הסלע, והדיבורים הללו סופם לבקוע את הסלע.
ישנם דיעות רבות ופירושים רבים, מדוע הבאר הראשונה נבקעה בהכאה, והשניה בדיבור, ככלל ניתן לומר שיש כאן שתי גישות מרכזיות אך הפוכות זו מזו, ולכל אחת מהם יש פירושים נוספים.
הגישה הראשונה שמעמדו הרוחני של עם ישראל בתקופת הבאר הראשונה היה גבוה יותר, ולכן לא היה צורך בקידוש ה' מיוחד שיתגלה על ידי הדיבור אל הסלע, ולכן היה די בהכאת הסלע. אבל בתקופה הזו של שנת הארבעים במדבר, מעמדו הרוחני של עם ישראל ירד (כפי שיבואר להלן מדוע), ולכן נדרשנו לקידוש ה' מיוחד ויוצא דופן שיתגלה על ידי הדיבור אל הסלע.
הגישה השנייה הפוכה לחלוטין, בתחילת תקופת המדבר עם ישראל מבחינת רוחנית היו בדרגה נמוכה יותר, ולכן היה צורך להכאה, ואילו בתקופת הזו של תום שנת הארבעים, הרמה הרוחנית הגבוהה של עם ישראל אפשרה לבקוע את הבאר בדיבור בלבד.
נצטט חלק מדעות המפרשים בנושא.
הר"ן בדרשותיו (ח) - לאחר שהסלע נפתח בהכאה בצור, קל יותר כעת לפתחו מחדש על ידי דיבור בלבד.
בספר פנים יפות כותב כך - ולפי שברפידים לא היה אמונתם חזקה כ"כ כדכתיב [שמות יז, ז] ועל נסותם את ה', הוצרך להיות הנס קצת בדרך הטבע להכות את הצור, אבל עתה בהיותם בקדש לא היה צריך כ"כ להכות אלא בדיבור
ר' יוסף אלבו בספר העיקרים (ד כב) - וה' צבאות לא כן יעץ, שבפעם הראשונה עדין לא נתנה התורה ולא היה הטבע משועבד לישראל כל כך, אבל עכשיו בשנת הארבעים ראויים היו שיעשה להם נס ושיכנע הטבע מפניהם בדבורו של משה בלבד
כאמור מפרשים אלו הולכים בגישה השניה, לפי עם ישראל בדרגתו ובמצב הנוכחי יכל לבקוע את הסלע בדיבור בלבד.
אך כפי שנראה ייתכן שקרה משהו בעם ישראל, שדרש חיזוק יוצא דופן באמונה, ולכן הוצרכנו לדיבור, מה שלא היה צריך בסמוך לצאתם ממצרים.
בארה של מרים
חז"ל דרשו סמוכים
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:
וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:
מכך מסיקים חז"ל (מסכת תענית ט) שהבאר הגיע בזכותה של מרים, ובפטירתה הסתלקה הבאר.
לאחר מכן חזרה הבאר בזכותם של משה ואהרן, וגם לאחר שחזרה בזכותם עדיין נקראת בארה של מרים, לדברי המהר"ל בדרך החיים, משה ואהרן שהשיבו את הבאר למקומה גם הם פעלו בזכותה של מרים, והצליחו להשיב את באר מרים, גם לאחר פטירתה. ועל פי מדרש ילקוט שמעוני (תשסג) כל הפסקת הבאר בפטירתה של מרים, היה כדי שהעם יספיד ויבכה את לכתה של מרים, ולאחר שזה בוצע הבאר חזרה בזכותה של מרים.
גם כשחז"ל מתייחסים לבאר בהמשך ההיסטוריה היחס הוא לבאר כבארה של מרים. לדוגמא במסכת שבת (לה) הרוצה שיראה את בארה של מרים יעמוד בראש הכרמל וכדומה. וגם לגבי הבאר שתתגלה לעתיד לבוא "בנבואת נחל המקדש" כדלהלן, מוזכרת הבאר כבארה של מרים.
הבאר כאמור היתה קדומה, ונבראה בבריאת העולם, והיתה לאבות האומה, אך בכל זאת נקראת הבאר על שם מרים. מדוע הבאר הגיעה בזכות מרים, וביתר דיוק כיצד מרים הפכה את הבאר שהיתה נחלת יחידי סגולה כאבות העולם, לנחלת הכלל?
המהר"ל בנצח ישראל (נד) ובעוד מקומות מדבר על כך שהבאר קשורה במהותה לאישה, משום שהיא מציינת השתוקקות מלמטה למעלה וכו', ולכן אבות האומה מצאו את זיווגם על הבאר. מעבר לכך שדבריו עמוקים ורחבים ונוגעים בדברי קבלה, בנוסף לכך צריך להבין את הקשר המהותי של הבאר דווקא למרים.
במדרש רבה (במדבר א ב) כתוב כך
והבאר בזכות מרים שאמרה שירה על המים שנא' (שמות טו) ותען להם מרים שירו לה' ובמי באר (במדבר כא) אז ישיר ישראל את השירה הזאת
כך מופיע גם במדרש תנחומא, וצריך להבין וכי מרים אמרה שירה לבדה, ומשה ואהרן לא, אז מה התייחד בשירתה של מרים שבגינה הגיעה הבאר?
רבינו בחיי (במדבר כ ב) –
כשמתה מרים נסתלק הבאר, כי היה הבאר בזכות מרים, שהיה לה זכות המים ממשה, שנאמר: (שמות ב, ד) "ותתצב אחותו מרחוק".
הבאר הגיעה בזכות מרים משום שחכתה למשה לדעת רבינו בחיי, ייתכן שהדבר קשור בצורה רחבה יותר לדאגה הכללית של מרים לחיים של ילדי ישראל במצרים כפי שכותב המבי"ט בספרו בית אלקים. אך ייתכן שההמתנה למשה מבטאת משהו נוסף שהוא קשור במהותו להגעתה של הבאר.
בפרשת בשלח נכתב בעבר, שהדבר הייחודי בשירת מרים הוא שנוסף לה התוף, וכפי שאמרו חז"ל שמרים הוציאה את התוף ממצרים ובעקבותיה כל הנשים, מתוך אמונה חזקה בגאולה והתקווה להגיע ליום השמחה בהשלמת הישועה. וכנראה שהאמונה החזקה של מרים שהתבטאה בשירתה הייחודית, היא שגרמה להגעת הבאר לעם ישראל כולו.
ולדרך זו כפי שנכתב שם על הפסוק "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" הולך לאותו מקום, וכפי שדרשו חז"ל לדעת מה יהיה בסוף נבואתה. כלומר למרים היה חזון שמהילד משה תצמח ישועת ישראל, והחזיקה בחזונה גם כשנראה שמשה צפוי לשקוע בקרוב במצולות, היא החזיקה באמונה ותקווה, ובטחה שמשם תצמח הישועה.
וכנראה שהדרך לבקוע את הבאר טמונה באמונה ובטחון שהבאר תבקע וכך באמת הבאר תבקע.
וכנראה שבפטירתה של מרים, נחלשה האמונה הכללית מעם ישראל שמרים הייתה נושאת דגלה, ולכן הסתלקה הבאר.
הרלב"ג מגדולי הפרשנים הראשונים כותב על כך בחידוש גדול ומפתיע מאוד - טוען הרלב"ג שאם מרים היתה בחיים, לא היה כלל חטא מי מריבה, משום שגם אם אכן מסיבה כל שהיא הייתה מסתלקת הבאר, מרים בגודל אמונתה היתה משפיעה על העם שלא להתלונן בצורה לא ראויה על חסרון המים, ובנוסף גם משה ואהרן לא היו חוטאים בחטא זה, בזכותה של מרים.
הדברים בהחלט מחודשים, אבל הם משקפים שוב שפטירתה של מרים, גרמה כנראה לירידה מסויימת בדרגת אמונתם של ישראל, ולאור זה הייתה דרישה ממשה רבינו לדבר אל הסלע, כדי להחזיר לעם ישראל שוב את האמונה.
מהות ניסיון מי מריבה
כאמור עם ישראל התנסה יותר מפעם אחת בחסרון מים, ובפעמיים נבקע להם הסלע ויצאו ממנו מים. מה תפקיד הניסיון הזה, או הנס הזה?
הראשונים ובעקבותיהם האחרונים ביארו שכאן האתגר הגדול היה העמידה באמונה כנגד כוחות הטבע.
ר' יוסף אלבו (העיקרים ד כב) כנראה ראש המדברים והמרחיבים בפרספקטיבה זו. נצטט כמה חלקים חשובים מדבריו
ראשית
ובאור זה הוא על זה הדרך, שעקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים, כמו שאמר משה רבינו אחר התפלה שסדר במזמור תפלה למשה איש האלהים, אמר שהיושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי הנה הוא מבטיח אותו בעבור השם יתברך שיצילהו מפח יקוש ומן הדבר ומן הפגעים הטבעיים, עד שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין.
שם מביא דוגמאות נוספות כמו ר' חנינא בן דוסא 'מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ' וכו'. שהטבע השתנה בעקבות אמונת המאמינים, כלומר שבכוחה של האמונה לכפוף אליה את הטבע עצמו. (במקום אחר נכתב על היסוד הזה יותר)
ולכן –
ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד, כמו שפירש החכם רבי אברהם אבן עזרא ז"ל, כאלו אין להם עצה מה לעשות, והיה זה בלי ספק חלול השם וגורם מעוט אמונה בו ובתורה לרואים, ולפיכך אמר לא האמנתם בי, שאלו הייתם מאמינים הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידכם, שיראו הכל שאני מקים דברי עבדי ועצת מלאכי אשלים.
ושם מוסיף גם את ההקשר של מה שלא דיברו אל הסלע -
וגם אחר שנאמר להם ודברתם אל הסלע והם לא דברו אלא שהכו, חטאו גם כן בשעברו פי השם, שאלו דברו היה השם מתקדש והיו מתקנים קצת מה שחטאו, ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטוא.
התפיסה הרווחת שהטבע קבוע ולא ישתנה, והמעמד הזה נועד להראות לעם שכל המאמין יכול לכפוף ולשנות את הטבע.
כלומר עם ישראל חווה ניסי מצרים וראה שביד ה' לשנות את הטבע, אבל כאן היה צפוי להתגלות דבר נוסף שגם בידי המאמין לכפוף ולשנות את הטבע.
עם ישראל כנראה לא היה בדרגה זו, והרש"ר הירש (בשלח) סבור שאין כאן בהכרח אשמה
אכן, אין לנו לתמוה על מיעוט אמונתם ובטחונם של בני ישראל בשעה זו. ההשקפה הרווחת אז על הטבע, על האל ועל האדם היתה מנוגדת תכלית הניגוד לאמת, שעל ישראל היה ללמוד אותה, ללמדה ולהודיעה. הטבע נחשב למערכת כפויה וכבולה בשרשרת ברזל, מערכת שלנצח לא יחול בה שינוי. גם האלוהויות לא היו אלא חלק מן הטבע אסיר - השיעבוד, והאדם היה כפות לשיעבוד הכפול של עול הטבע והאלים. וכנגד תפיסה זו היה על בני ישראל לאמץ לעצמם את דעת האמת, ואמת זו אמרה: הטבע נברא בחירות גמורה על - ידי אל אחד וכל - יכול, ועדיין הוא מושל במעשי ידיו ממשלה ללא מצרים
וממשיך שם –
כל הנסיונות הגדולים שבתולדות ישראל, הפותחים ברגע הזה, היו דרושים כדי להנחיל לנו אמת זו נחלת עולם.
מטרת הנסיונות הללו ובפרט נסיון מי מריבה להנחיל את האמת שהטבע כפוך לה', וה' הכפיפו תחת רגלי המאמינים כלשון ר 'יוסף אלבו.
ה'אוהב ישראל' (חוקת) מרחיב את הרעיון, שכיון שמשה הכה את הסלע במטה, וכבר דברו חז"ל בסגולותיו של המטה, יכלו העם לסבור שצריך מטה אלהים קסום כדי לשנות את הטבע, ולכן ה' ביקש לשנות את הטבע בדיבור, כדי להראות שאין צריכים כוחות קסם לשנות את הטבע, ומספיקה כוחה של האמונה הפנימית לעשות זאת.
בספרי חסידות נוספים ביארו שטעמם של משה ואהרן שלא ראו צורך לדבר והכו את הסלע, משום שהם בדרגתם לא ראו הבדל בין הכאה במטה לבין בקיעת הסלע בדיבור, אבל העם כנראה היה צריך את המעמד היחודיי בשביל לחזקם באמונה וכלשון השפת אמת
וחלילה חלילה שהיו מרע"ה ואהרן ח"ו מחוסרי אמנה. אבל הענין כי זה הי' עדות שאינם מוכנים להנהגת דור החדש שהיו מוכנים לכנוס לא"י שעיקר הנהגתם בבחי' אמונה. ומדריגת מרע"ה אמת ולא היה יכול להוריד עצמו לבחי' אחרת
כלומר השפת אמת מבקש לומר משה ואהרן לא נכנסו לארץ משום שלא היו מוכנים לדרגת העם בכניסה לארץ משום שהם היו בדרגה גבוהה יותר. (ולהלן נוסיף בזה עוד דבר). אך העם שנכנס לארץ נדרש ל 'מעמד אמונה' נוסף כדי לחזקם לקראת הכניסה.
כאמור כיון שכל עניין בקיעת הסלע, לחזק את ישראל באמונה, ייתכן שלכן זה קשור למרים שבמהותה היתה 'אשת אמונה' וכדברי הרלב"ג הנ"ל.
לעיל התבאר שמרים זכתה לכך משום שירת הים הייחודית שלה, ומכאן נעבור לשירת הבאר.
שירת הבאר
בהמשך הפרשה מופיעה לראשונה שירה על הגעת הבאר.
(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:
(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:
(יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:
(כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן
כשעם ישראל קיבל את הבאר לראשונה בחורב, הם לא שרו שירה, וכך גם בפעם השנייה שנבקע הסלע, לא אמרו שירה, אז מה קרה הפעם בשירה זו?
ראשית יש דיון על מעמדה של שירת הבאר, כידוע כל שירת הים ושירת האזינו נכתבות בספר תורה אריח על גבי לבינה, שירת הבאר אינה נכתבת כך, מה שמראה שמעמדה אינו כיתר השירות. ומצד שני במסכת סופרים (יב ג) מבואר שחכמי טבריה התייחסו לשירה כחלק מן השירות וברכו ברכה לפניה ולאחריה, כמבואר שם יתר האמוראים חלקו על כך וסברו שאין לה מעמד כיתר השירות. (יש רעיון נחמד בספר עלי תמר על הירושלמי (ג ז) שכיון שלדברי הירושלמי באר מרים הוטמנה בכנרת, ולכן אנשי טבריה שרואים את הבאר החשיבו יותר את הבאר, והגדירו את השירה עליה כיתר השירות).
שירת הבאר כרוכה לפסוקים הקודמים שמדברים על "ספר מלחמות ה'" משתמע מכך שהבאר היה לה שותפות למלחמה מסויימת, וכידוע דרשת חז"ל שהבאר הוציאה את גופות האמוריים שארבו לישראל ונמחצו למוות בין ההרים. יש גם דיעות נוספות בשותפות הבאר במלחמות ה'.
במהות השירה ובפירוש יש אריכות דברים לא נכנס לכולם, רק לעניינו נעמוד על ההערה שעמדו עליהם המפרשים כולם שמשה רבינו לא נזכר בשירה זו.
רש"י כותב
ולמה לא נזכר משה בשירה זו, לפי שלקה ע"י הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך:
הספורנו לעומתו כותב –
ולזה לא התערב משה רבינו בזאת השירה שהיה ענינה לבאר מה שחסר בפעולתו מרצון בוראו אשר השלימו הוא יתברך כאמרו ויקדש בם שהראה ענין אותם המים שהיה בהם כח הפכי לטבע שאר המים כמו שהתבאר
כלומר הספורנו סבור שקידוש ה' שנחסר כביכול על ידי משה במה שלא דיבר אל הסלע נתקן כעת, על ידי 'מלחמת נחלי ארנון' שהבאר שותפה בה, ושירת הבאר יוצרת את קידוש ה' שנחסר במה שלא דיבר משה אל הסלע כמצוותו.
ניתן להוסיף כאן את דברי האבן עזרא לגבי מהות חטא מי מריבה
ואחרים אמרו, בעבור שלא אמרו שירה, כמו עלי באר ענו לה (במדבר כא, יז). וזה טעם אשר לא קדשתם
כלומר באר מרים מגיעה בגלל שירת מרים, וכיון שלא אמרו שירה על הבאר נחסר קידוש ה', וחלק זה נתקן על ידי שירת הבאר של בני ישראל. על מהותה של ה'שירה' נכתב במקום אחר.
השפת אמת כותב שהסיבה שלא נזכר משה בשירה זו
ובכאן שירה זו של הבאר הי' הכנה לכיבוש ז' אומות שנתקשרו במדריגת דור המדבר לקבל כח להלחם עם ז' אומות. לכן לא נזכר מרע"ה בשירה זו שהי' הכנה לביאת הארץ
שירת הבאר וקידוש ה' העולה ממנה היא הכנה לכיבוש הארץ ולמלחמות ישראל, וכפי שמדגיש הרש"ר הירש, להנהגת ישראל בצורה טבעית יותר שנדרשים לחרב ולחנית לכבוש את ארצם, ולא כמו בתקופת המדבר. כהכנה לתקופה זו נעשה נס הבאר ושירתה, כדי לחזק את העם שבכוחה של האמונה לשבור את הטבע ולשבור את אויבי ישראל.
בפרשת בשלח בסיומו של הליך בקיעת הבאר נאמר "על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" ומיד לאחר מכן "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", חז"ל רואים קשר בין שתי הפרשיות הללו, הרש"ר מבאר שלאחר שם ישראל הפנים את כוחה של האמונה לשבור את הטבע, הגיע הזמן להמשיך עם ההבנה הזו, ולהשתמש בה כדי לעמוד נגד אויבי ישראל, ולהכיר בכך את מעלת ישראל הייחודית מיתר אומות העולם.
כשמשה ואהרן לא נכנסים לארץ, כאמור לגישת בעלי החסידות משום שדרגתו הגבוהה לא מתאימה לגישה של העם בארץ ישראל, ולאתגרים השונים שבה, ולכן גם הוא לא חלק מהשירה הזו משום ששירת הבאר היא למעשה 'שירתה של ארץ ישראל' והכנה לכיבושה.
לסיכום
אתגר מחסור המים, ובקיעת הבאר נועד ללמד את ישראל שגם כשהטבע נראה נגדם, אין לקחת אותו כעובדה מוגמרת ותמיד הוא ניתן לשינוי .
המסר הזה הוא גם מסר לאומי לעם כולו, שמחזיק אותו בהמשך במלחמת עמלק ויש בו כדי לחזקנו גם בימינו חרף האתגרים הבטחוניים שעומדים בפני העם היושב בציון, אבל כמובן גם מסר אישי לכל יחיד, שבכל אתגר או קושי, גם כשמבחינה טבעית אבדה כל תקווה, אין לראות את הטבע כקבוע או כמוחלט, אלא בהחלט הוא ניתן לשינוי
בעל ה'שם משמואל' מחדד עוד שאמונת ישראל היא לא רק שה' יכול לשנות את הטבע וכלשונו כי מה שהקב"ה יכול לשדד הטבע ומתגבר עליו, זה הי' גם קצת האומות ואפי' הרשעים יודעין, אלא עיקרה של האמונה שאין באמת טבע קבוע אלא הכל מידיו של ה'.
המסר הזה התחדד בזכותה של מרים בבאר של ימי המדבר, אך כנראה שגם בבאר שלעתיד לבוא.
בנבואת יחזקאל (מז) מדבר על נחל מיוחד שיהיה לעתיד לבוא במקום המקדש
וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה
במדרשי חז"ל לבוא יש תיאורים יוצאי דופן על הנחל הזה, לדוגמא עי' בפרקי דר' אליעזר (נא) בהרחבה על הנחל ההוא. על משמעות הפרטים והתיאור המיוחד יש לעמוד בפני עצמו, רק נסיים בדברי אחד מגדולי המפרשים שם ר' דוד לוריא (הרד"ל) שקובע שהנחל מוצאו מבארה של מרים, ולשון המהרז"ו שם - בא להשמיענו, שהנחל המבואר ביחזקאל [מז, ה], מקורו יהיה מי הבאר של מרים, ויתחלק לי"ב חלקים ונחלים, כמו שהיה מתחלק במדבר לי"ב שבטים.
זכותה שירת האמונה של מרים עומדת לדורות, לא רק בימי המדבר, אלא גם לעתיד לבוא, ודרשו הדורשים מה שנכתב על הבאר "ונשקפה על פני הישימון" שמכוון גם לתקופת הגלות תקופת השיממון, שגם שם זכותה עומדת לעד.
כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה