בס”ד
פרשת קורח – מחלוקת שאינה לשם שמים
פרשת קורח לא מספרת רק סיפור הסטורי עתיק, אלא מלמדת לקחים נצחיים, הקשורים למחלוקת פרטית ולאומית, וננסה לעמוק על חלק מהעקרונות החשובים שניתן ללמוד מסיפור מחלוקתו של קורח, למחלוקת שבימינו.
קורח ועדתו
על מה בדיוק היתה המחלוקת? כידוע רבו הדיעות במפרשי הפשט, והאמת שכנראה שאין תשובה אחת מוחלטת משום שאנשי מחלוקתו של קורח עצמם היו מחולקים לאינטרסים שונים.
במשנה במסכת אבות (ה יז)
כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו
התוספות יום טוב ועוד מפרשים דייקו מדוע במחלוקת קורח ועדתו לא נזכר הצד השני במחלוקת כלומר משה ואהרן. התוספות יום טוב מפרש על כך וכפי שיבואר יותר להלן שכוונת משה במחלוקת ודאי היתה לשם שמים, ולכן מחלוקת שאיננה לשם שמים היא רק בקורח ואנשיו.
אך יש מן המפרשים שפירשו שגם בין אנשי קורח עצמם היתה מחלוקת בגישה, באינטרסים וכדומה. (לגופו של דיוק מלשון המשנה היעב”ץ טוען שאיננו דיוק משכנע).
הראשונים עמדו על השאלות הללו מה ביקש קורח ומה בקשו יתר עדתו.
כפי שמבואר בפסוקים היו שלושה גורמים מרכזים במחלוקת, קורח, דתן ואבירם, 250 איש נשיאי עדה.
רש”י מפרש שהגורם המרכזי במחלוקת היה קורח, שהתקנא בזה שהתמנה אליצפן בן עוזיאל לנשיאות, ולדעתו זה נעשה על חשבונו. דתן ואבירם הם משבט ראובן שכנים של בני קהת – קורח ועדתו, לכן גם הם נגררו אחר המחלוקת כנראה מסיבות אחרות.
המפרשים כתבו שגם לשיטת רש”י ודאי שקורח בקש כהונה, וכלשון הפסוק “ובקשתם גם כהונה”, הוא לא באמת ביקש את נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, אך השתמש בטיעון זה כדי לטעון שמעשיו של משה אינם על פי ה’ אלא כל מה שעושה מלבו הוא עושה. וכלשון רבינו עובדיה מברטנורא - והיינו דאמר רש"י נתקנא על נשיאותו ולא אמר היה מבקש נשיאותו שלא היה קרח מבקש הנשיאות אבל היה מבקש הכהונה ומצא פתח לחלוק מפני הנשיאות.
בניגוד לשיטת רש”י יש ראשונים שסבורים להיפך שדתן ואבירם היו מרכז המחלוקת, וכפי שיבואר להלן משה מנסה להרגיע את המחלוקת דווקא דרכם.
האבן עזרא סבור שכל המחלוקת התבססה על מוסד הכהונה שהיה בחזקת אהרן על פי ה’, קורח היה מן הלויים ורצה אף הוא להיות כהן, 250 איש היו בכורים, וטענו שהכהונה בשורשה צריכה להיות אצל הבכורים ולא אצל הלויים, ודתן ואבירם בני ראובן, טענו על לקיחת הבכורה מראובן והעברתו ליוסף.
כפי שניתן להבין מדברי האבן עזרא יש כאן לא רק אינטרסים שונים אלא מנוגדים לחלוטין, קורח מבקש להעביר את הכהונה אליו כלומר להשאירה אצל שבט לוי, דתן ואבירם ומאתיים חמישים נשיאי עדה, מבקשים להפקיעה לחלוטין משבט לוי ולהעבירה לבכורים. וזה אופיה של מחלוקת כפי שנראה להלן, אויבו של אויבי הוא אוהבי, כלומר גם אינטרסים מנוגדים יתמזגו לשם המחלוקת.
ר’ חיים פלטיאל מגדולי הראשונים מוצא דרך למזג בין הניגודים שבטענותיהם
וי"ל שערערו על הבכורה ואמרו אנו יש לנו בכורה מן הדין ויש לנו להיות גם הכהונה דעבודה בבכורות, וא"ת הרי עשינו את העגל גם אהרן עשה את העגל והלויים לא עשו.
כלומר טענת דתן ואבירם שהכהונה צריכה להיות אצלם מתוקף היותם בכורים, והשתתפו עם קורח משום שטענו כך אם תאמר שהפסדנו כהונה בגלל חטא העגל, הרי גם אהרן היה שותף אליו והלויים לא היו שותפים אם כן הכהונה צריכה לעבור לקורח ואם חטא העגל איננו סיבה הרי הכהונה צריכה להיות אצלנו, ולכן בטענה כפולה זו בקשו לטעון שכל מעשיו של משה, חלילה מלבו.
הרמב”ן מוסיף שהיה כאן גם טיעון נוסף
ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם, להמיתנו במדבר (פסוק יג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו
הרמב”ן מרחיב בדבריו שם על הטריגר לתזמון המחלוקת דווקא בעת הזו, משום שגזירת המרגלים שהדור כולו ימות במדבר, וימשיך עוד שנים להיות נוודים בארץ לא זרועה, יצרה מגוון כעסים בעם כלפי משה רבינו, וקורח ועדתו נצלו את המרמור הפנימי בעם כנגד הנהגתו של משה שלא ביטל הגזירה, ולכן בחרו בזמן כזה משום שלדעתם העם יהיה קשוב יותר לנסיונם להחליף את הנהגת משה או את כהונת אהרן.
לדברי הרמב”ן נראה שהאיבה של דתן ואבירם כלפי משה היתה שמורה כבר תקופה מקודם לכן, וכעת התפרצה האיבה הזו בטענות שהיה קל להעביר אותן לעם עקב תקופת הגזירה הקשה של חטא המרגלים.
הגישה הרווחת וכך משתמע מלשון הפסוקים שקורח היה היוזם המרכזי של המחלוקת והמרד בהנהגת משה, כפי שיבואר להלן יעקב ביקש שלא יקרא שמו על מחלוקת קורח, אך לא ביקש על שמם של דתן ואבירם וכותב עך כך ר’ חיים פלטיאל
וי"ל שכיון שעיקר המחלוקת לא היה כ"א בעבור קרח לא חש יעקב אבינו אם היה נזכר עליהם.
כאמור עיקרה של המחלוקת היתה בעבור קורח. וכלשון הרש”ר הירש -
המורדים מנויים כיתות כיתות - כנראה לפי דרגת השתתפותם במרד. קרח היה היוזם והמסית למרד, ולפיכך: "ויקח קרח". אליו נצטרפו דתן, אבירם ואון כעסקנים המלבים את ההתקוממות.
אך בכל זאת כפי שיבואר להלן דתן ואבירם כנראה השפיעו על העם יותר מהשפעתו של קורח.
“ויקח קרח” המפרשים דנו על לשון הכתוב, את מה בדיוק הוא לקח? הרש”ר טוען לקח קורח את עצמו, כלומר כל מעשיו היו לשם האינטרס האישי שלו, והדאגה לטובת הכלל היתה כיסוי עיניים כדי לקבל תמיכה ציבורית במהלכים שלו. כך גם נהגו יתר עדתו.
האינטרסים של קורח ועדתו גרמו להם להגיע לטיעון של כפירה ממש בתורה בנותן התורה, בנבואת משה ועוד.
כי לא מליבי
מדרשי חז”ל לרוב מפרטים את חלק מטענות קורח כדי להשיג תמיכה ציבורית כשטענות רבות מתמקדות במצוותיה של תורה עצמן.
כגון הטענה על טלית שכולה תכלת, בית מלא ספרים, כבר ידועים הדרשות על בחירת השאלות עצמן אך היעד הכללי שמשה מצווה מצוות שאינן הגיוניות וכנראה שהוא בודה אותן מלבו.
במדרש חז”ל מתארים את מה שקורח מתאר כיצד משה ואהרן מנצלים אשה אלמנה במצוות ראשית הגז, במצוות נתינת שוק וירך לכהנים, במצוות תרומות ומעשות וכדומה. כמובן שהתיאור מניפולטיבי בלבד, הרי מצוות אלו לא נהגו כלל במדבר.
לא נכנס לכלל הדרשות והמוסר שניתן ללמוד מכך שכבר דרשו בהם רבים, אך עיקרו של דבר שקורח מבקש לטעון שהכל משה בודה מלבו, כולל כהונתו של אהרן. ולכן משה טרם פתיחת הארץ לבלעם מדגיש “כי לא מליבי”.
כפי שניתן להבין מדובר בכפירת בנבואת משה, שקשורה למתן תורה, כך שבגדול זה כפירה בכמעט כל יסודות היהדות. כפי שיבואר להלן ניתן ללמוד מכך שמחלוקת יכולה להביא לתוצאות הרסניות ולא צפויות, ולמקומות נמוכים ומסוכנים ביותר.
אם היינו מבקשים לסכם את אירוע של קורח ועדתו כנגד משה, סביר להניח שהיינו שמים אצבע במוקד על זה כפירה בתורת משה. אך חז”ל ראו שהמוקד הוא לא הכפירה בתורת משה, אלא המחלוקת עצמה, כלומר לא להתמקד בתוצאה אלא בשורש, והשורש הוא המחלוקת שהובילה בסופו של דבר לכפירה באלקי ישראל.
מכאן שאין מחזיקין במחלוקת
המסקנה מאירוע מחלוקת של קורח ועדתו
(ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְקֹוָ֛ק בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ:
מה פירשו הביטוי היוחדי ולא יהיה כקרח וכעדתו?
במסכת סנהדרין קי
ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. רב אשי אמר: ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך
רב קובע שמי שמחזיק במחלוקת עובר בלאו, משמעות הביטוי מחזיק במחלוקת תבואר להלן, אך ראשית יש לדון האם הדברים ככתבן ואכן יש איסור דאורייתא להחזיק במחלוקת.
הרמב”ם בשתי מקומות קובע, שלימוד זה אסמכתא בלבד, ואין להחשיבו כאיסור ממש.
בספר המצוות שורש ח
וכן אמרו (קרח יז) ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא שלילה. ובארו החכמים שהוא שלילה ופירשו ענינו ואמרו שהוא יתעלה ספר לנו שכל מי שיחלוק על הכהונה ויעורר בה לא יחול בו מה שהגיע בקרח ובעדתו מן הבליעה והשריפה אבל אמנם יהיה ענשו כאשר דבר י"י ביד משה, ר"ל הצרעת והוא אמרו ית' אליו (שמות ד) הבא נא ידך בחיקך, והביאו ראיה במה שקרה בעוזיה מלך יהודה (דה"ב כו). ואף על פי שמצאנו להם לשון אחר בגמר סנהדרין (קי א) והוא אמרם ז"ל כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, וזה על צד האסמכתא, לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת
הרמב”ם קובע שמדובר באסמכתא בלבד, ואינו פשוטו של מקרא להחשיבו לאיסור תורה ממש. הרמב”ם חוזר על משנתו גם בספר המצוות (מצווה מה) שאין כאן איסור דאורייתא ולאו ממש.
הרמב”ן בהשגותיו בשורש ח’ מרחיב בכמה עקרונות חשובים שקשורים לגישתו של הרמב”ם בעניין אך כסיכום כותב -
ואמת כי מה שאמרו בגמ' סנהדרין כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח על דרך תוכחת הוא אבל עיקר הכתוב במחזיק במחלוקת הכהונה בלבד והם ז"ל סמכו לו שאר המחלוקות להזהיר מהם
עיקרו של הפסוק לאסור מחלוקת כנגד הכהונה, ואסמכתא בלבד על יתר המחלוקות.
אך יש ראשונים שלמדו שאכן יש איסור דאורייתא
שערי תשובה לרבינו יונה מונה איסורים רבים ובכללם (אות נח)
ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר יז, ה). אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קי א): כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו.
רבינו יונה שם מתייחס לאיסורי דאורייתא כך שניתן להסיק מדבריו שסובר שיש איסור דאורייתא להחזיק במחלוקת.
הסמ”ג (ספר מצוות גדול) -
ונמנה הא דגרסינן בפרק חלק (סנהדרין קי, א) אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר (במדבר יז, ה) ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו'
לא רק שהוא איסור דאורייתא אלא לדעתו נמנה איסור זה במניין הלאוין.
בשאילתות (חיבורו של רב אחאי גאון) -
שאילתא דאסי' להו' לדבית ישראל למיעבד פלוגתאא דכיון דקיימי בפלוגתא אתו למיסנא הדדי ואמר רחמנ' לא תשנא את אחיך בלבבך
ר’ אחאי גאון קובע שאסור לישראל לעשות מחלוקת, אך ההסבר הוא משום שזה עלול להביא לשנאה. רבים סבורים בכוונתו שלא בא רק לומר דברי מוסר, אלא יש איסור דאורייתא בעשיית מחלוקת כסייג שעלול להגיע לשנאת אחים. (ועל זה נפתח דיון רחב האם ישנם איסורי דאורייתא שמהותם היא סייג לאיסורים אחרים?).
החפץ חיים במניין הלאוין שעובר בעל לשון הרע מתייחס בין היתר גם לאיסור מחזיק במחלוקת שפעמים רבות נגרם בעקבות לשון הרע. ומתייחס לשיטות בראשונים הנ”ל. אך בשמירת הלשון (טו בהערות) כותב שגם לראשונים הסבורים שאין למנות את הפסוק “ולא יהיה כקרח” כלאו על איסור מחלוקת, גם לשיטתם יש איסור דאורייתא במחלוקת שנרמז במקומות אחרים ולכן ודאי שיש איסור דאורייתא גם לשיטתם בעשיית מחלוקת.
יש שמפקפקים על קביעת החפץ חיים הנ”ל, ואחד מן המקורות שהועלו בדיון זה, מה שיובא להלן “וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם” – למדנו מכך שאין מחזיקין במחלוקת. השאלה אם משה נהג כך מפאת דין תורה, או כמידת חסידות בלבד.
מחברים רבים בעיקר בדורות האחרונים דנו באיסור מחזיק במחלוקת בכמה שאלות, האם אכן כל ויכוח שכל אחד משוכנע בצדקת דרכו נחשב כמחזיק במחלוקת, או מתי ויכוח יוצא מגדר ויכוח ועובר לגדר מחלוקת אסורה. זה כמובן שאלה רחבה איזה מחלוקת מגונה ואיזה אסורה ואיזה מותרת, ונדון בכמה עקרונות סביב השאלות הללו.
יש שאלה הלכתית חשובה גם כן בהקשר זה לדעת מהי מחלוקת שלילית.
מותר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת
בתלמוד ירושלמי פאה א כתובה הלכה מחודשת מאוד
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת ומה טעם ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך
האם הלכה זו מוסכמת? יש שאמרו שכיון שבתלמוד בבלי לא מוזכר ייתכן שחולק על זה, ויש טענו שיש הוכחות מההבלי לא כך עי’ בזה בין היתר בחפץ חיים (ח הערה טז יז).
בגליוני הש”ס כדי ליישב סתירת סוגיות בעניין, כותב באופן ברור שההיתר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת, לא בגלל שעל אנשים כאלו אין איסור לומר לשון הרע, אלא שכיון שמטרת לשון הרע במקרה הזה למנוע מחלוקות בישראל מותר וכדין לשון הרע לתועלת.
ברור שאין היתר לעשות איסורי מאכלות אסורות וכדומה, כדי להשכין שלום, אבל לשון הרע שבמהותו של האיסור הוא גרימת הנזק והרע בעולם, כשהמטרה שלו לתועלת כגון כאן להשכין שלום אינו בכלל לשון הרע.
בשו”ת הרמ”א (סימן יא) ישנה תשובה יחודית שעסקה במחלוקת עמוקה שהיתה בקהילה מסויימת, יש המעריכים שמדובר בקהילת פראג. הרמ”א מתאר את עומק המחלוקת שם -
כמו שהיה ידוע מקדמות דנא לכל באי שער עירנו, המעשים הרעים שהיו נגד פנינו ואויבינו היו פליליםסג ובזה נתמוטטו עמודי ארץ ויסודיה, והיה לחוש פן יפוק ח"ו חורבא מיניה מאת פני המלך והשרים לגרש כל העם הזה כולו כהניה ושריה. והנה ידוע לכל כי קהלתנו היא ת"ל כעת נחלת ישראל הנשארהסד וכמעט אבדנוה ח"ו בסבת זה הקטט, אשר בינינו האמת היתה נעדרת. וזאת הכל היה בסבת החלק לבב העם הזה, ולא היה לנו תחבולה לצאת מידי פח יקוש הלזה אם לא בדרך שעשינו
בסיבת המחלוקת הקשה שהיתה שם סבר הרמ”א שיש להתיר איסורים שונים כדי להשקיט את הרוחות, כגון איסור שקר, לשון הרע ועוד דברים כמבואר שם, וכולם מבוססים על כך שהתירה התורה למחוק את שם ה’ כדי להשכין שלום.
השאלה המתבקשת איזה רמת מחלוקת מדובר שנתיר עבודה לעבור על איסורים הללו, ומה המסגרת של האיסורים שניתן לעשות כהוראת שעה למנוע מחלוקת.
הנושא לא ברור כל הצורך וכמובן שכל מקרה לגופו, אבל שוב זה מחדד שיש מחלוקת לגיטימית ויש מחלוקת, שכדי למנוע את המשכה יש לעבור אפילו על איסורי תורה.
לפני התגלע הריב – נטוש
כאמור המחלוקת היא לא רק איסור עצמאי, אלא כפי שנלמד ממחלוקת קורח עשויה להביא לאיסורים רבים, ובמצבי קיצון כבפרשת קורח, לכפירה בתורת משה.
שלמה המלך בספר משלי (יז)
(יד) פּ֣וֹטֵֽר מַ֭יִם רֵאשִׁ֣ית מָד֑וֹן וְלִפְנֵ֥י הִ֝תְגַּלַּ֗ע הָרִ֥יב נְטֽוֹשׁ
במסכת סנהדרין חז”ל דרשו דרשות על פסוק זה והמימרא האחרונה בהקשר זה
אמר רב הונא: האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח - רווח. אביי קשישא אמר: דמי לגודא דגמלא, כיון דקם - קם
במשל כפי שהמשיל שלמה משולה המחלוקת לסדק קטן ומזערי שנוצר בסכר גדול, טבעו של עולם שהלחץ הגדול הנובע ממשקל המים הרבים יתרכז לאיזור הסדק הקטן, והוא יתרחב ויגדל עד שלא נוכל לעצור זאת.
כך גם המחלוקת כפי שנלמד מפרשת קורח ועדתו שמתחילה בפתח קטן, והולכת ומתרחבת עוד ועוד.
הגר”א על פסוק זה כותב כך
פוטר וגו'. מדון הוא התחלת הריב, וריב הוא האמצע. ומדון דומה לנחלי מים שיתקבצו במקום אחד, ואחר כך כשפותחין בו פתח קטן שוטף בחזקה, כן הוא ראשית מדון, ולכן לפני התגלע הריב, הוא האמצע, נטוש אותה, כי אחר כך יתגדל ולא תוכל לנטשו:
מדון מלשון התדיינות, בשלב הזה שמדובר רק על התדיינות אין במחלוקת זו משהו שלילי, דיון הוא חשוב גם אם הדיעות חלוקות בו, השלב הבא הוא ריב, זה שלב שמקדים את המחלוקת העמוקה והמסוכנת יותר. כל עוד נמצאים בשלב שחילוקי הדיעות הינם בגדר מדון – התדיינות, זה לגיטימי לחלוטין, אבל בשלב שזה מתקרב ל ריב, כשמזהים שזה הולך לשם נטוש עוד לפני שמתחיל הריב עצמו, משום שאחר כך לא תוכל לנטשו.
היסוד זה מוזכר במפרשים רבים בין היתר באלשיך לגבי רועי לוט מול רועי אברהם, שהיה ביניהם ריב, אך אברהם הבין שזה הולך ל מריבה (השלב האחרון בתהליך כדברי הגר”א) , שזה השלב העמוק יותר ולכן ביקש אברהם להפריד בין הניצים “אל נא תהי מריבה”
אחת הדוגמאות הבולטות והטרגיות בתנ”ך שממחיש את הריב שנהפך להיות מלחמה מסוכנת, פרשיית “ישחקו הנערים לפנינו”
שמואל ב פרק ב
(יב) וַיֵּצֵא֙ אַבְנֵ֣ר בֶּן־נֵ֔ר וְעַבְדֵ֖י אִֽישׁ־בֹּ֣שֶׁת בֶּן־שָׁא֑וּל מִֽמַּחֲנַ֖יִם גִּבְעֽוֹנָה:
(יג) וְיוֹאָ֨ב בֶּן־צְרוּיָ֜ה וְעַבְדֵ֤י דָוִד֙ יָֽצְא֔וּ וַֽיִּפְגְּשׁ֛וּם עַל־בְּרֵכַ֥ת גִּבְע֖וֹן יַחְדָּ֑ו וַיֵּ֨שְׁב֜וּ אֵ֤לֶּה עַל־ הַבְּרֵכָה֙ מִזֶּ֔ה וְאֵ֥לֶּה עַל־הַבְּרֵכָ֖ה מִזֶּֽה:
(יד) וַיֹּ֤אמֶר אַבְנֵר֙ אֶל־יוֹאָ֔ב יָק֤וּמוּ נָא֙ הַנְּעָרִ֔ים וִֽישַׂחֲק֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ וַיֹּ֥אמֶר יוֹאָ֖ב יָקֻֽמוּ:
ה’משחק’ נהפך בסוף למלחמה של ממש ונפלו ביום ההוא מעבדי דוד 19 איש ועשהאל, ומעבדי אבנר 360 איש.
חז”ל (ירושלמי סוטה א ח) מגנים את אבנר על היוזמה הזו
ואבנר למה נהרג. רבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן לקיש ורבנן. רבי יהושע בן לוי אמר על ידי שעשה דמן של נערים שחוק
ואכן בין המפרשים ישנו דיון רחב, לנסות להבין מה אבנר ביקש לעשות. כפי שנכתב בספר שמואל חלק מן הראשונים הציעו כך , המפגש כאמור היה על בריכת גבעון, איזור זה היה שטח שבשליטת משפחת שאול, יואב ועבדי דוד הגיעו לשטח בשליטת שאול, אבנר עומד כנגדם כדי להסיג את הפולש החוצה. ואז הוא מציע הצעה במקום לשפוך דם, נבצע מעין משחק האבקות, שהמנצח יקבל את השליטה על בריכת גבעון, כלומר המטרה של אבנר היתה למנוע שפיכות דם, אבל כנראה כשמבקשים למנוע שפיכות דם בדרך של מלחמה ומריבה, בסוף מתברר שנשפך דם יותר, ונעשה דמן של הלוחמים נערי ישראל הפקר.
זו דוגמא שדווקא נסיון להשקיט מלחמות יכולה להביא לתוצאה לא רצויה בעליל של מלחמת אחים נוראה, כיון שכאמור ריב, סיכויים גבוהים מאוד שיתפתח למקומות לא רצויים.
הגמ’ בסנהדרין הוסיפה משל נוסף לרעיון המחלוקת
. אביי קשישא אמר: דמי לגודא דגמלא, כיון דקם - קם.
יש בראשונים כמה פירושים על משפט זה, ר’ נתן בעל הערוך מפרש - פי' נסרים של גשר העשוי מחדש אין אדם ממהר לעבור עליו אלא עקב בצד גודל, כיון דקם קם כיון שמתחיל להלך על הגשר מתחזק יותר ואין אדם מתפחד לעבור עליו.
כשם שעל גשר צר יש חשש מלעבור, אך אחר שמתחיל ללכת הפחד יורד, כך במחלוקת ההתפתחות שלה גורמת להסיר מחסומים, או להסיר פחדים מלהגיע גם למקומות רחוקים מדאי.
רש”י מפרש - דפין של גשר בתחילה כשדורסין עליהם - מנענעות, וסוף - מתחזקות ונקבעות במקומן, והכי נמי כשאדם מרבה בקטטה - מתחזקת ובאה,
כשם שגשר המורכב מפיסות עץ, ככל שדורכים עליו הוא מתקבע במקומו, כך המחלוקת כשם שמממשיכה האדם מתקבע בעמדותיו ודיעותיו, וקשה מאוד לשנותם לאחר שהמחלוקת גדלה.
כל התובנות הללו כאמור מבוססות על הפסוק “פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש” כמשל אפשר לקחת את זה כמו תולעת מחשבים שמחפשת חולשה וכשהיא מוצאת היא חודרת פנימה מתפשטת במרחבי הרשת, ומבצעת האחזות שקשה אחר לנטר ולהסיר. כך גם המחלוקת אם לא עוצרים בזמן ולא סוגרים את הפירצה מבעוד מועד, היא חודרת פנימה מתרחבת ומתחזקת יותר ויותר. (רש”י ציין שם שהחלק השני לא נלמד מן הפסוק, אך ייתכן לדברי הגר”א שהכל הולך לאותו מקום, ההוראה הברורה לפני התגלע הריב נטוש, כיון שאחר כך יהיה קשה מאוד לנטוש).
למדנו מכל זה ראשית שמחלוקת יש לעצור בשלבים הראשוניים שלה ככל הניתן, ר’ נחוניא בין הקנה בין המעלות שנמנו שבגינם האריך ימים מוזכר במסכת ברכות (כח א) “ולא עלתה על מיטתי קללת חברי” – רוב המפרשים פירשו שהיה מוחל וסולח לכל מי שהכעיסו כמבואר בגמ’ שם, אך יש מפרשים שהוסיפו שלא היה הולך לישון לפני שהיה מפייס את חבירו אם היה כעסים ביניהם. כלומר היה נוקט יוזמה להסיר את המריבה.
כך ביקש משה “לקרוא לדתן ולאבירם” ולמדנו מכך שאין מחזיקין במחלוקת, מור אבי זצ”ל הדגיש במגוון הזדמנויות את מעשיו של משה שלא חיכה שבעלי המחלוקת יגשו אליו אלא יזם שלום, והדגיש זאת בפרט בהקשר של זוגיות שאדם צריך ליזום יצירת שלום בית ולא לחכות שהאדם יבוא לבקש ממנו סליחה. כמעשיו של משה מוצאים בגמ’ גם כשרב (במסכת יומא פז א) נגש טבח, כשהטבח פגע בו כדי לסגור את המחלוקת בערב יום הכיפורים.
כאמור מחלוקת טבעה להתרחב ולכן צריך לעצור בזמן. בספר מרגליות הים על מסכת סנהדרין שם מציין לגמ’ במקום אחר במסכת ביצה
הלכך האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מילתא לא ליהדר ליה מילתא טפי ממאי דאמר לה חבריה
במקרים רבים במחלוקת בין שנים, האחר מבקש להשפיל את השני יותר ומשיב לו פגיעה חמורה יותר ממה שפגע בו חבירו, ועל זה ההוראה בגמ’ לדעת לעצור וגם אם הויכוח ממשיך שלא יחמיר ויעמיק יותר ולא ישיב לחברו, יותר ממה שחברו אמר לו.
מחלוקת לשם שמים – סופה להתקיים
במשנה במסכת אבות שהוזכרה לעיל
כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו
מה פירוש הביטוי סופה להתקיים, גם במחלוקת לשם שמים וגם בשאינה לשם שמים דעה אחת נכונה והאחרת לא.
יש פירשו על בסיס המונח המוכר “אלו ואלו דברי אלקים חיים”
אך הברטנורא שם מביא שתי פירושים א. סופה להתקיים הכוונה לא למחלוקת עצמה אלא לאנשי המחלוקת, שאם חולקים לא לשם שמים מישהו מהם יאבד מן העולם. ב. סופה להתקיים – תכליתה תתקים ובסוף יגיעו למקום האמת .
יש עוד פירושים רבים בעניין, אך המכנה המשותף לכולם שמחלוקת לשם שמים יש לה או להם קיום, ושאינה לשם שמים מהותה היא הביטול.
המהר”ל בדרך חיים מפרש את העקרון הזה יותר בעומק – בעולם יש ניגודים רבים בטבע, כגון מים ואש, לא ניתן בדרך רגילה למזג בין שני הניגודים הללו. כששני ניגודים ינסו להתאחד האחד ידחה או יבטל את השני, והחזק ישרוד.
אבל בטבע ישנה אפשרות לאחד ניגודים, וכאן נרחיב מעט את דברי המהר”ל מהידוע לנו כיום, ישנן חומרים שיכולה לשמש כמעין מתווכים בין שני ניגודים, חומרים מקשרים. לדוגמא שמן ומים יש להם ניגודיות מוקלקולרית ברמת המטען שלהם, לכן הם נפרדים כלומר מולקולת המים נמשכת למולקולת מים אחרת ולא מתאחדת עם השמן, ולכן הם נפרדים.
אך ישנן חומרים שהמבנה שלהם הוא, שבקצה אחד ימשכו למים ובקצה השני לשמן, כך שהם יכולים לשמש כחומר מקשר בין שני הניגודים. (זה הבסיס לבמנה הכימי של הסבונים לדוגמ’ חומר ההנקשר ללכוך השומני לדוגמא ולמים).
המהר”ל קובע שניגודים קיימים בעולם רק בגלל שה’ עצמו מאחד ביניהם, כלומר גם ברמה הגלובלית בעולם לא היה מקום לניגודים אלמלא הקב”ה היה מאחד בין הניגודים השונים.
בחידושי אגדות במסכת סוטה (יז) כותב שם על הגמ’ הידועה “איש ואשה שזכו שכינה ביניהם ואם לאו אש אוכלתן” שהשכינה השורה בבתי ישראל נועדה לחבר בין הניגודים שבין האיש לאשה.
כך גם ניתן ללמוד מדברי הגמ’ במסכת חגיגה (ג ב)
בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא,
יש ניגודיות רבה בדברי תורה, ריבוי מחלוקות, אך הדרך ללמוד זה למצוא את המאחד בין הדיעות השונות – שכולם ניתנו מרועה אחד ומאל אחד.
מחלוקת לשם שמים להגדרת המהר”ל זוהי מחלוקת שמפרידה אחד מחבירו, כלומר מחלוקת שלא קיים בו שום דבר שיאחד בין הניגודים. לדוגמא כשהמחלוקת לשם שמים, אז יש גורם שמאחד בין החולקים, שכולם מטרתם לשם שמים, כשאיננה לשם שמים, יש כאן פירוד מוחלט משום שאין שום דבר שיחבר בין הניגודים, וכשישנן ניגודים מוחלטים ללא כך גורם מאחד ביניהם אכן אין סופם להתקיים בעולם.
המהר”ל שם מסביר שלכן במשנה שלאחריה שמדבר על אהבה שתלויה בדבר או אינה תלויה בדבר, לא מוזכר שם שאהבה צריכה להיות לשם שמים, משום שברמה המהותית לשם שמים המוזכר לגבי מחלוקת הוא כדי שיהיה גורם מחבר בין שנים, באהבה כשיש כבר חיבור ואין ניגודים כדי שאהבתם תתקיים אין צריך שתהיה לשם שמים אלא שלא תהיה תלויה בדבר.
לדברי המהר”ל כדי שמחלוקת לא תהיה מהסוג המסוכן והמרחק, צריך תמיד למצוא את המאחד ביניהם.
חז”ל מביאים שיעקב ביקש שלא יקרא שמו על מחלוקתו של קורח כפי שמצטט רש”י
בן יצהר בן קהת בן לוי - ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר (בראשית מט, ו) ובקהלם אל תחד כבודי. והיכן נזכר שמוה על קרח, בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר (ד"ה א' ו, כב - כג) בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל:
מדוע יעקב ביקש שלא יקרא שמו על מחלוקתם באופן מיוחד?
הרב עמיטל זצ”ל ביאר
בעולם הקבלה, יעקב מסמל את מידת התפארת. מידה זו, מבטאת את את השילוב ההרמוני בין הפכים מנוגדים (חסד וגבורה) וממילא את השלום. את תכונות האופי אותן מבטאת מידת התאפרת, הוריש יעקב לבניו - את היכולת לשלב צדדים מגוונים לכלל מאוחר והרמוני בו כל אחד ואחד בא לידי ביטוי. בגלל תכונה זו, דווקא יעקב הוא היכול להוליד שנים-עשר שבטים שיקימו את האומה הישראלית יחדיו.
יעקב בטבעו הוא ממזג בין ניגודים, לדעתי ניתן ללמוד כך גם מדברי רש”י בפרשת ויגש
מצאתי בויקרא רבה (ד ו) עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן (לעיל לו ו) נפשות ביתו, לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה, יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד
דווקא אצל יעקב כתוב נפש ביתו, משום שיעקב במהותו לקח שבעים אנשים והפך אותם לנפש אחת.
לדרכו ייתכן להסביר את חששם של בני יעקב לאחר פטירתו, “לו ישטמנו יוסף” משום שהבינו שבעוד אביהם חי, אז יש איחוד ביניהם ואולי לאחר פטירתו הם ישובו להתחלק.
לכן דווקא יעקב ביקש שלא יקרא שמו דווקא על המחלוקת, משום שמהותו של יעקב זה ההיפך הגמור ממחלוקת שאינה לשם שמים, כלומר ללא כל דבר שמחבר ביניהם משום שמהותו של יעקב לאחד בין הקצוות.
לסיכום
הרמב”ם באגרת לבנו מתאר את רעת המחלוקת
אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף, הנפש והממון. ראיתי לבנים השחירו, משפחות ניספו, עיירות נתערערו, קיבוצים נפרדו, חסידים נפסדו, אנשי אמונה אבדו ונכבדים נקלו ונתבזו בסיבת המחלוקת. נביאים ניבאו וחכמים חכמו ויוסיפו לספר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן, שנאו אותה ונוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה, פן תספו בכל חטאתם. ואמרו חז"ל: מחלוקת בבית - סופו להחרב, מחלוקת בבית הכנסת - סופו להתפזר ולהשמם, מחלוקת בעיר - שפיכות דמים בעיר
החפץ חיים (שמירת הלשון טו) מרחיב אף יותר בנושא זה.
ידועים דברי האר”י בליקוטי תורה (שופטים) “כי יפלא ממך דבר למשפט בין דין לדין ובין נגע לנגע” פליאות על הנהגת מידת הדין בעולם, ועל זה נאמר “דברי ריבות בשעריך” שבעקבות כך יש דין קשה לא על פי הכללים.
המחזיק במחלוקת – היה ניתן להבין שרק מי שפועל בצורה אקטיבית להמשכה של המחלוקת בכלל זה, אך ממשה רבינו למדנו שגם מי שנמנע מלסגור ולסיים את המחלוקת נחשב כמחזיק במחלוקת, ולכן משה שלח לקרוא לדתן ולאבירם כיון שאין מחזיקין במחלוקת.
במסכת נדרים (לט)
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לט עמוד ב
דרש רבא, ואמרי לה: אמר ר' יצחק, מאי דכתיב: שמש ירח עמד זבולה, שמש וירח בזבול מאי בעיין? והא ברקיע קביעי! מלמד, שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו: רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים, ואם לאו - אין אנו מאירין! באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות, אמר להם: בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם
על דרך הדרש כתבו המפרשים שהטעם שהשמש והירח הלכו למחות בכבוד משה במחלוקת קורח משום שמחלוקת הקדומה של השמש והירח על אין שתי מלכים משמשים בכתר אחד גרם ליוזם המחלוקת – הירח, להתקטן ולמי שחלקו עליו לגדול.
וזה הנראה ביאור דברי רש"י במדרש אגדה אמר הקב"ה גבולות חלק ה' בעולמו כאשר הירח העליב והשמש נעלב ולא השיב לחורפיו דבר, "אם אתם יכולים לעשות הבקר ערב אתם יכולים לחלוק על זה", אך אין אתם יכולים להפך בוקר לערב שהרי הקב"ה הגדיל את השמש והקטין את הירח, וכך מובטח לו למשה רבינו העניו מכל האדם ואהרן קדוש ה' מכובד שהקב"ה ירומם את קרנם וינשאהו על שמי רום וכוכביהם.
ומכך למדנו שיוזמי המחלוקת סופן שלא להתקיים, ומי שמחפש שלום בסוף קרנו ירום.
ממחלוקת קורח למדנו על מחלוקת פרטית ואישית, ועל כך שמחלוקת כזו שלא לשם שמים תוכל להחריב ולהרוס, וכ”ש במחלוקת רחבה יותר בכלל ישראל, וכפי שנכתב פעמים רבות על כוחה הלאומי של ישראל שמונח באחדותו.
וכמו בימים ההם גם בזמן הזה, יוזמי השלום ירום קרנם.