בס"ד
שלח לך
הנושא המרכזי בפרשה, חטא המרגלים אחד מן האירועים המרכזיים בתקופת המדבר.
לשליחת המרגלים, ולחטא המרגלים שנגרם בעקבות כך, ישנן משמעויות מרחיקות לכת.
כפי שקבעו חז"ל במסכת תענית (כט א) אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכך בכייה לדורות. כלומר הבכי הקבוע בזמן תשעה באב על חורבן הבית, קשור לחטאי המרגלים. כיצד ניתן להבין את הקשר בין הדברים, החורבן נגרם בגלל חטאים מוגדרים כפי שפירטו חז"ל על חטאי ישראל שגרמו לחרבן הבית הראשון והשני, באיזו מידה ניתן לכרוך זאת לחטא המרגלים שהיה מאות שנים קודם לכן.
כדי להבין את משמעותו של החטא לדורות, ואולי גם את התיקון ההיסטורי שניתן לעשות בדורנו בעקבותיו, צריך להבין את משמעותו של החטא, ואת גורמי הכשלון שארעו לעם כולו.
התיאור לסיפור המרגלים נכתב בפרשת שלח לך, ונכתב שוב בספר דברים כפי שנעמוד להלן ישנן מספר הבדלים בתיאור המאורע בין המקורות השונים, שאולי מלמדים יותר על המורכבות של האירוע.
דוד המלך מתאר את חטא המדבר כמאיסה בארץ חמדה, חז”ל ראו זו כלשון הרע על ארץ ישראל, בפסוקים אנו מוצאים ממש משפטים של כפירה באלקי ישראל כמו “מבלתי יכולת ה’” או “כי חזק הוא ממנו” (וכפי שפירשו חז”ל כוונתם כלפי מעלה). האם ניתן לחבר בין החטאים הללו, ואולי אחד קשור בשני.
שליחת מרגלים זו פרקטיקה קדומה וברורה אבל כנראה שהמרגלים שנשלחו על ידי ישראל באירועים השונים היה להם ערך מוסף על מרגלים אחרים, צריך לעמוד על כך מה היעד של שליחת המרגלים, ואולי דרך זה להבין כיצד קרה והתוכנית נפגעה, והמרגלים שכנעו את העם ש “לא נוכל לעלות וכו’ כי חזק הוא ממנו”
מטרת שליחת המרגלים
ראשית יש לעמוד מה מטרת שליחת המרגלים, והאמת שהתשובה לא כל כך פשוטה.
נצטט את עיקרי הפסוקים שקשורים לכך בפרשת שלח לך -
(יז) וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר:
(יח) וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב:
(יט) וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים:
(כ) וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י ענבים
משה כאמור שולח את המרגלים לבדוק את טיב הארץ, ואת היכולת הצבאית של העם היושב בה.
האם יש צורך לבדוק את טיב הארץ לאחר ההבטחה המפורשת מפי ה’ שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש?
בפרשת דברים משה מתאר שוב את אירוע שליחת מרגלים ושם מוזכרת במבט ראשון סיבה שונה לשליחתם
(כב) וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן:
כאן נראה שמטרת שליחת המרגלים היא הבנה של מוצאם ומובא העיר, כדי לתכנן תכנית תקיפה וכיבוש מותאמים למצב האויב, כלומר תכנון מלחמתי נכון
אפשר גם לשים לב להבדל נוסף בפרשת שלח לך משה מצווה את המרגלים לרגל לסיבת בדיקת טיב הארץ וכוחו של האויב, לעומת זאת בפרשת דברים, העם מיוזמתם בוחרים בשליחת מרגלים כדי לתכנן את מהלך הלחימה.
והמפרשים עמדו על נקודות אלו והציעו מגוון דרכים.
דרך אחת מטרת שליחת המרגלים היתה בהחלט לתכנן את תכנות הכיבוש הצבאי של הארץ, וברור שזו דרישה לגיטימית ונכונה וכלשון הרמב”ן
כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר (שופטים א כד) הראנו נא את מבוא העיר, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש (דברים א כב) וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו', כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב) וישלח משה לרגל את יעזר, וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א) שנים אנשים מרגלים, ועל כן היה טוב בעיני משה.
כלומר בקשת העם אכן לשלוח מרגלים כדי לתכנן נכון את כבוש הארץ, ובקשה זו כשלעצמה מובנית והגיונית. (אם כי לא בהכרח נכונה כפי שנדון בזה להלן).
אם כך מדוע משה מצווה את המרגלים לבדוק דברים שאינן רלוונטיים לכיבוש הארץ, כגון לבדוק את טיב פירותיה, וכדומה.?
כאן יש כמה דרכים אפשריות.
א. בדיקת טיב הארץ שציווה משה, אינה לשם בדיקת טיב הארץ באופן עצמאי, אלא שיש השלכה לטיב הארץ למהלך הלחימה והכיבוש עצמו. מדוע?
הראשונים העלו כמה נקודות כגון הרשב”ם כותב כך - הטובה היא אם רעה - אם מלאה תבואות הרבה וימצאו בה כל טוב מלחמותם ולא יצטרכו להקדים להם צדה כל כך לעת מלחמה מקודם. כלומר יש צורך לבדוק את טיב הארץ משיקולי אספקה ללוחמים שילחמו בכיבוש הארץ. יש אמרו שאם הארץ טובה, אולי תהיה אספקה יותר לאויב שיתבצר בעריו, ואז צריך לתכנן מתקפה שונה וכדומה. יש ראשונים (כמו ר’ חיים פלטיאל) שפירשו - ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא. כלומר אם היא בנויה בטוב כמו ותיטב את ראשה דאיזבל, ואם רעה דשאינה בנויה. ע”כ. כלומר טובה או רעה במובן חזק יציבה מבוססת, או חלשה גם כלכלית וגם צבאית, שהאחד כמובן משפיע על השני.
לגישה זו משה ממשיך את בקשת העם, לשלוח מרגלים כדי לידע כיצד לכבוש את הארץ, והוא מפרט להם פרטים נוספים שחשובים לדעת טרם יציאה למלחמה, כדי להכין את המלחמה בצורה נכונה.
ב. הגישה השניה בראשונים, שמשה מציב למרגלים הוראה שונה ממה שביקשו העם, העם כאמור ביקש מרגלים שיורו את הדרך ואת שיטת הכיבוש, משה מבקש לשלוח מרגלים להודיע אם טובה או רעה. מדוע? הרמב”ן כותב
ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח) אל ארץ טובה ורחבה וגו', בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה
כלומר כפי שיבואר להלן משה מבין שעיקר כיבוש הארץ תלוי אולי פחות בכוח, ויותר ברצון ורוח לעלות לנחלת אבותינו, ולכן הוא מבקש מהמרגלים לספר על טיב הארץ כדי שהעם יעלה אל הארץ בשמחה מתוך תשוקה ורוח נכונה, שזה המוטיב המרכזי לכיבושה השלם.
יש אמרו שזה כתוספת לבקשת העם, כלומר מלבד הצורך להשיג מידע מודיעיני קריטי לתכנון המערכה, יש צורך להפיח רוח גבוהה בעם, וזוהי תוספתו של משה רבינו לשליחת המרגלים.
ויש אמרו שמשה הוטב בעיניו עצם בקשת שליחת המרגלים, אך הנימוק של העם לשלוח כדי להתכונן לקרב לא הוטב בעיניו, משום שסבר שכיבוש הארץ יתבסס על מהלכים מעל הטבע, ואין צורך לחקירה מודיעינית מעמיקה לצורך כך, ולכן משה מבקש להתמקד בחלק העיקרי שנדרש, תשוקה ושמחה לכבוש את הארץ הטובה, ולכן שלח מרגלים כדי שיספרו לעם על טיב הארץ. (עי’ רמב”ן והעמק דבר).
אם נסכם עד כאן מטרת השליחה, ייתכן כדי לעורר את הרוח לכבוש את הארץ הטובה, או כדי להתכונן צבאית לקראת הכיבוש. האם כיבוש הארץ צפוי להיות בצורה טבעית?
כיבוש טבעי, או על טבעי
בימי המדבר עם ישראל חי באופן קבוע מעל הטבע, על בסיס נבואת אלדד ומידד, שבפרשה הקודמת יש להסיק שמשה לא צפוי להכנס לארץ.
מפרשים רבים (והאריך בפרט זה העמק דבר ועוד) תיארו שהשינוי הצפוי לא רק בדמות המנהיג, אלא בכל צורת ההנהגה עם ישראל. בימי משה הונהגו שלא כדרך הטבע עם ניסים רבים, אך מעת הכניסה לארץ תחת הנהגת יהושע, יש צורך להיערך לשינוי מערכתי של הנהגה בתוך מסגרת הטבע.
כיון שכך, רבים סבורים שיש בהחלט לראות את דרישת ישראל להכנת מודיעין איכותית טרם הכניסה לארץ כלגיטימית ונכונה.
אך יש סבורים (עי’ רמב”ן ועוד) שאמנם ההנהגה מהכניסה לארץ כהנהגת הטבע, אך הליך הכיבוש עצמו צפוי להיות שלא כדרך הטבע, ועל הליך הכיבוש אין צורך להכנה טבעית. ולפי גישה זו שליחת המרגלים לבקשת ישראל היתה שגויה.
לשון הרמב”ן -
ועל דעת רבותינו חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו, בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ומשה קבל מהם, למלאות תאוותם. ויהיה טעם וייטב בעיני הדבר (דברים א כג), שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו:
לפי הגישה הזו שהכיבוש של הארץ היה צפוי להיות לא כדרך הטבע, יש שהציעו שמטרת שליחת המרגלים היתה להראות את גבורת אנשי הארץ ואת הביצורים המרשימים, כדי שיוטמע בלב ישראל שאין דרך טבעית לכבוש את הארץ, אך כיבוש הארץ יהיה על ידי כוח ה’ בצורה שאיננה טבעית.
האמת כפי שיובא להלן גם בדעת חז”ל הדברים אינן מוסכמים, וישנן דעות שבקשת שליחת המרגלים היתה כהוגן, אלא שהתגובה לדיווחי המרגלים בבכייה של חינם, היתה שגויה וגרמה לבכייה לדורות. כאמור דעה זו מבוססת על כך שגם כיבוש הארץ צריך להיות כפוף לדרך הטבע.
על בסיס שתי האפשרויות הללו של כיבוש הארץ אומר המלבי”ם שבכך ניתן להבין את הפער שבין גישת ישראל למרגלים ובין גישתו של משה בדרך אולי שונה, העם סבר שצריך להתנהג בדרך הטבע ולכן ביקשו להשיג מידע מודיעיני מקדים, משה ידע שכיבוש הארץ יהיה שלא כדרך הטבע, אך כיון שמשה ראה שדרגת העם איננה בדרגה זו לצאת למלחמה שתפעל שלא כדרך הטבע, הסכים באילוץ לשלוח מרגלים בהתאם להבחנתו שבדרגה זו העם נמצא כעת.
בין כך ובין כך כפי שהעלו רבים לאחר חטא המרגלים בוודאי שכיבוש הארץ יהיה בצורה טבעית, ולכן יהושע שלח מרגלים כפי שנדון בזה להלן.
שליחת המרגלים נועדה לסייע בכיבוש הארץ, על ידי השראת תשוקה תקווה בטחון, ותכנון נכון בכיבוש, כפי שציינו ניתן לראות במבט זה את שתי פרשיות הריגול הנוספות שמוזכרות בהקשר של כיבוש הארץ
וישלח משה לרגל את יעזר
המיקום המדוייק של המקום שנקרא בלשון התנ”ך “יעזר” , לא ברור לחלוטין, מה שכן ברור שהמקום נמצא בנחלת גד, בעבר הירדן המזרחי, המיקום המדוייק שנוי במחלוקת בין החוקרים.
כנראה שמיקום זה היה בעל חשיבות אסטרטגית לכיבוש הארץ, ולכן בפרשת חוקת קוראים על כיבושה על ידי ישראל בהובלת משה רבינו.
(לב) וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת־יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ ויירש וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־שָֽׁם:
למרות המכשול בשליחת המרגלים הקודמים, משה שב להתבסס על מרגלים כאמצעי לכיבוש המקום.
ברור שזה מוכיח שבשום שלב לא היה רעיון שליחת המרגלים עצמו במהותו פסול. אך בכל זאת עמדו על כך המפרשים שמשה ניסה לדאוג בכל מאודו שלא יחזור האירוע הקודם שהיה בשליחת המרגלים, ולכן הוא מבצע מספר שינויים ברורים במבנה.
אחד השינויים המרכזיים הוא באופן מינוי המרגלים
המרגלים הראשונים מונו לעיני כל ישראל, כולם היו נשיאי ישראל, ועם ישראל ידע ממינוים. ואכן עמדו על כך המפרשים האם זו דרך אידיאלית למנות מרגלים חשאיים בצורה כל כך מפורסמת?
ר’ חיים פלטיאל מגדולי הראשונים ביאר בפירושו שמשה בעצמו חש בכך, ולכן מוזכר בפסוקים פעמיים וישלח אתם ממשה, משום שלאחר מכן משה בחר והורה להם להשאר חשאיים, ולפנות בדרכים נסתרות
וי"ל מתחילה שלחם בפרהסיא לפני ישראל וחשב משה שמא יש מרגלים שיגידו לכנענים ואח"כ אמר להם ללכת בלילה אל תלכו דרך ישרה שמא יארובו לכם ויתפשו אתכם אלא תלכו דרך עקלתון בנגב ועליתם את ההר מצד אחר כדי שתראו כאילו אתם באים מאותן מדינות שמעבר לא"י.
ר’ יצחק אברבנאל בפירושו לספר יהושוע עומד על כך, שהיתה בעיה בשליחת מרגלים בפרסום, משום שדווקא בגלל הפרסום והמעמד שלהם, כשהם בחרו להשפיע לרעה על דעת ישראל, השפעתם התקבלה, משום שנתפסו כמנהיגים לגיטימיים.
לכן משה בשליחות השניה בחר לשלוח אותם בחשאי, כך שיספרו את אשר ראו למשה בלבד, ושלא ישפיעו על כל עדת ישראל. כך מדגיש האברבנאל גם בפרשת חוקת
להגיד שעם כל מה שקרה מהרעה בשליחות המרגלים מקדש ברנע מפני רשעתם הנה לא נמנע משה בהיותו בארץ האמור מלשלוח לרגל את יעזר אבל שלח משה לבדו ולא ידע ממנו אדם אחר מן המחנה כי שלח המרגלים חרש לאמר
בחידוש מפתיע כתוב בתרגום המיוחס ליונתן על פסוק זה
(לב) וְשָׁדַר משֶׁה יַת כָּלֵב וְיַת פִּנְחָס לְאַלָלָא יַת מַכְבַּר וּכְבָשׁוּ כּוּפְרָנָהָא וְשֵׁיצוּן יַת אֱמוֹרָאֵי דְתַמָן:
כלומר מרגלי משה הפעם היו רק כלב ופנחס, כנראה אנשים בדוקים למשה ובפרט כלב שעמד בנסיון המרגלים הראשון.
המרגלים הפעם באו בהחלט בגישה שונה כפי שתיארו חז”ל (תנחומא חקת כד)
וישלח משה לרגל את יעזר, אותן מרגלים זריזין היו אמרו בטוחין אנו בתפלתו של משה וכבר שלח מלאכים מרגלים לשעבר והביאו תקלה אבל אנו לא נעשה כן אלא נאמנים בהקב"ה ונעשה מלחמה עשו כך והרגו את האמורי אשר בה
ראשית הם באו בגישה שלא תבוא על ידם תקלה, אבל באופן מפתיע מתואר שם שהמרגלים בעצמם נלחמו וכבשו את האמורי אשר בה. רש”י בחומש ציטט גם את הדעה הזו.
בין המפרשים (עי’ אברבנאל ועוד) ישנן הצעות שונות כיצד שתי מרגלים יוכלו לכבוש עיר שלימה. כנראה שבנוסף לדרך תחבולות תעשה לך מלחמה היה כאן בעיקר רוח גבוהה, שיכלה להשיג הישג דרמטי בכוחות מועטים.
וכך סיפור המרגלים שהוביל לחורבן ולריחוק מן הארץ, כעת משמש כהתקדמות נוספת בצעדים לקראת הארץ המובטחת.
חז”ל בפסיקתא רבתי (במדבר) מציינים על אירוע זה
לימד משה דרך ארץ ליהושע להיות משלחים מרגלים:
כיון שמשה בנוסף לכך שלימד את יהושע את התורה כולה, לימד אותו גם פרק בתורת לחימה ובשליחת מרגלים בצורה יעילה נעמוד כעת מעט על מרגלי יהושע ועל תפקידם החשוב.
מרגלי יהושוע
כאמור תלמידו של משה ממשיך בדרכו בהפעלת סוכנים ומרגלים
(א) וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֠וּן מִֽן־הַשִּׁטִּ֞ים שְׁנַֽיִם־אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ לֵאמֹ֔ר לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְאֶת־יְרִיח֑וֹ
מי היו המרגלים? פירשו חז”ל – יהושע וכלב.
השאלה שנדונה במפרשי הפשט מה יעד השליחות של מרגלים אלו, כפי שמבואר בפסוקים שם, המרגלים לא בדקו באופן מיוחד את מוצאי העיר, בנוסף כשהם חוזרים ליהושוע הם לא מדווחים על ידיעות שקשורות לכך, ואולי השאלה המעניינת יותר, הרי יריחו נכבשה בשופרות ובהקפות שהפילו את חומותיה כך שכל הצורך להשיג מידע הוא מיותר. (בשאלה זו אמרו כולם שגם אם הכיבוש נעשה בצורה ניסית, זה לא פוטר מהשדתלות טבעית בדרכי הלחימה המקובלים).
במדרש רבה (במדבר טז) מצויינת לשבח המסירות של מרגלי יהושע, תוך הדגשה על הצלחה יוצאת מן הכלל
שאין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון
מה התיחד במסירות נפשם של אותן מרגלים, בשונה מסיפורי הריגול הקודמים? לא ברור לחלוטין, כנראה הסיכון הגדול והכניסה למקומות רגישים יותר, אבל השאלה המהותית כאמור על מה מסרו נפשם, כלומר איזה מידע הם בקשו להביא.
הרלב”ג (ר’ לוי בן גרשום – מגדולי הפרשנים הראשונים) כותב על כך
ואולם מדרך הב' הוא לחזק לב העם הנלחמים לבד כמו שנתפרסם מענין גדעון בן יואש כי היה סומך בדברי הש"י אחר שעשה לו אות שהוא יעזור עמו והנה הגיע מדרגתו בכחו בש"י עד שכבר שלח החיל הבא אליו מישראל להלחם עם מדין ולא השאיר מהם כי אם שלש מאות איש בדבר הש"י ועכ"ז לחזק לבו על דבר המלחמה צוהו הש"י שירד אל המחנה הוא ופורה נערו וישמע מה ידברו ואחר תחזקנה ידיו והנה שמע שם מה שחזק לבו לבוא בקשרי המלחמה, וכן היה בשלוח המרגלים בזה המקום כמו שנבאר ר"ל שלא היה שלחם רק לחזק לב יהושע והעם כשישמעו שנפלה אימת ישראל עליהם וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם
כלומר מטרת שליחת המרגלים לא היתה בשביל להשיג מידע מודיעיני, אלא בשביל לחזק את הלב למלחמה, וכפי שלמד מסיפור גדעון יש חשיבות לחזק את הלב למלחמה גם אם נעשית בדרך נס משום שניסי המלחמה יתרחשו למי שנגש למלחמה בבטחון. (עי’ במאמר על הפחד במלחמה חלק מן היסודות הללו).
לדברי הרלב”ג אולי מסירות נפשם של המרגלים שלא רק לבדוק בחשאיות את מוצא ומובא העיר, אלא להתערות עם האזרחים ולהבין את תחושת לבם.
האברבנאל סבור לא כך
וזהו אמרו, לכו ראו את הארץ ואת יריחו, כלומר באיזה אופן ובאיזה מקום תכבש ראשונה, לא לדעת מחשבת אנשי הארץ כדברי הרלב"ג, כי לא היה להם מקום לזה, והמה אינם מנחשים לשידעו מה שיקרה להם עם רחב הזונה לדעת מחשבתם, ואיך ילכו לרגל המחשבות?
כלומר אירוע המרגלים שהבינו את רוח העם לא היה מתוכנן, והמטרה של הריגול להבין את מבנה העיר, לדבריו לאחר שהבינו שרוח העם הגר ביריחו בפחד, כבר לא נדרשו לספק מידע על כיבוש העיר, משום שאם רוח העם הלוחם נהיתה רוח גבוהה, אין צורך במידע מפורט.
לדברי שניהם בסופו של דבר מה שמוטט את חומת יריחו על ידי השופרות וההקפות, בבסיס זה עומד הרוח והבטחון כי ה’ אלקיכם נלחם לכם – אל תערצו מפניהם.
מה שלמדים מסיפור מרגלי משה ששברו את רוח העם, ומה שלומדים ההיפך ממרגלי יהושע שהרימו את רוח העם, שאכן כיבוש ארץ הקודש תלוי יותר ברוח מאשר בחיל ובכוח.
אבל יש עוד לימודים חשובים לדעתי מסיפור המרגלים ומאותה הרוח שנשברה כתוצאה מסיפורם.
כוחה של פרשנות שגויה
חז”ל עמדו על כך שכל הדיווחים ששברו את רוח העם המשמעות האמיתית שלהם היא ההיפך המוחלט ממה שהם הבינו.
אחת הדוגמאות הבולטות דברי המרגלים ארץ אוכלת ישביה בגמ’ במסכת סוטה (לה)
ארץ אוכלת יושביה היא - דרש רבא, אמר הקדוש ברוך הוא: אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה, אני חשבתיה לטובה - דכל היכא דמטו, מת חשיבא דידהו, כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייהו, ואיכא דאמרי: איוב נח נפשיה, ואטרידו כולי עלמא בהספידא, הם חשבו לרעה - ארץ אוכלת יושביה היא
המטרה המרכזית של המוות שהיה נראה למרגלים כדי לאפשר להם לרגל בצורה בטוחה והם חשבוה לרעה. כיוצא בו על כל שלב בסיפור שלהם, ואולי הקצה בפרשנות שגויה על שבח פירותיה שגם אותו פירשו לרעה, כשם שפירותיה משונים כך עמה משונה.
יהושע וכלב לא חלקו על המרגלים בעובדות שהם הציגו, אלא בפרשנות למה שהם ראו. משום כך בתגובתם לטענות המרגלים לא דחו את דבריהם אלא אמרו “וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד” אין ויכוח על העובדה אלא על הפרשנות, גם לנוכח העובדות הנכונות שהוצגו על ידי המרגלים, בכל זאת טובה הארץ מאוד מאוד ובפרספקיבה זו יש לראות את כל העובדות ‘השחורות’ שהוצגו על ידי יתר המרגלים.
היסוד הזה שלפעמים משבר, פחד, חרדה או מלחמה אפילו, הם לא בהכרח ממציאות עובדתית אלא מהפרשנות הניתנת להם, מוכרת וידועה לאורך ההסטוריה כולה, נביא רק שתי דוגמאות קטנות מהתנ”ך לעיקרון.
בספר שמואל (א יח) במשך תקופה ארוכה שאול עוין את דוד ורודף אחריו להמיתו בפסוקים מתואר התהליך
(ו) וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֗ם בְּשׁ֤וּב דָּוִד֙ מֵהַכּ֣וֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַתֵּצֶ֨אנָה הַנָּשִׁ֜ים מִכָּל־עָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לשור לָשִׁ֣יר וְהַמְּחֹל֔וֹת לִקְרַ֖את שָׁא֣וּל הַמֶּ֑לֶךְ בְּתֻפִּ֥ים בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְשָׁלִשִֽׁים:
(ז) וַֽתַּעֲנֶ֛ינָה הַנָּשִׁ֥ים הַֽמְשַׂחֲק֖וֹת וַתֹּאמַ֑רְןָ הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ באלפו בַּאֲלָפָ֔יו וְדָוִ֖ד בְּרִבְבֹתָֽיו:
(ח) וַיִּ֨חַר לְשָׁא֜וּל מְאֹ֗ד וַיֵּ֤רַע בְּעֵינָיו֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיֹּ֗אמֶר נָתְנ֤וּ לְדָוִד֙ רְבָב֔וֹת וְלִ֥י נָתְנ֖וּ הָאֲלָפִ֑ים וְע֥וֹד ל֖וֹ אַ֥ךְ הַמְּלוּכָֽה:
(ט) וַיְהִ֥י שָׁא֖וּל עון עוֹיֵ֣ן אֶת־דָּוִ֑ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָהָֽלְאָה
האמירה “הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו” גרמה לשאול קנאה או תחושה שדוד חותר תחתיו, ומכאן צמחה השנאה לדוד.
האם באמת המשוררות בקשו להגדיל את ערך דוד על שאול? כותב המלבי”ם
ולא היתה כוונתן באמת להגדיל שדוד היו לו רבבות, כי נהפך הוא הנצחון במעט אנשים גדול יותר. רק אמרו שגדול הנצחון שנצח שאול ויונתן שהיה לו רק אלפים כנזכר למעלה, על נצחון דוד שהיו עמו רבבות ישראל.. אולם שאול לקח הדברים כפי פשטם כאילו כוונו שישראל אשר עם דוד רבים מאשר עם שאול
כלומר כוונתן לשבח את שאול שיכל להכות באמצעות אלפי לוחמים, לעומת נצחון דוד שהיה צריך להתבסס על רבבות לוחמים, שאול הבין את האמירה להיפך כאילו לדוד יש תמיכה ציבורית רחבה יותר מאשר לו, ולכן מהיום ההוא והלאה היה עוין את דוד, זה די מדהים ששנאה גדולה כל כך שנמשכה לא מעט זמן וחזרה על עצמה שוב ושוב, התבססה על פרשנות שגויה לחלוטין.
בספר יהושע (כב) כמעט וארעה מלחמת אחים בגלל פרשנות שגויה.
שם מתואר שבני גד ובני ראובן היושבים בעבר הירדן המזרחי בנו מזבח. העם הבין שכוונתם או לשם עבודה זרה, או לשם התנתקות מהמשכן המרכזי של העם והקמת בית עבודת ה’ אישי מחוץ לגבולות הארץ, ולכן
(יא) וַיִּשְׁמְע֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה בָנ֣וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֡ד וַחֲצִי֩ שֵׁ֨בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֜ה אֶת־הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶל־מוּל֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶל־גְּלִילוֹת֙ הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־עֵ֖בֶר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(יב) וַֽיִּשְׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שִׁלֹ֔ה לַעֲל֥וֹת עֲלֵיהֶ֖ם לַצָּבָֽא
העם נערך למלחמה באחיו, וכל ישראל נאספו. קשה להעריך את התוצאות לו היה זה יוצא לפועל, ורק בזכות פנחס שהגיע בזמן בטרם יהיה מאוחר הסביר את אירוע המזבח שאינו לשם עולה או זבח אלא רק לסימן של חיבור עם המשכן המרכזי בשילה.
בהסטוריה הכללית ידוע על לא מעט מקרים של כמעט מלחמה גרעינית בגלל הבנה שגויה, האירועים המפורסמים ביותר הם בתקופת משבר הטילים בקובה (1962) שצוללת גרעינית רוסית בהעדר תקשורת סברה שנפתחה מלחמה גרעינית בגלל ירי איתות אמריקאי, ושנים מתוך שלושת מפקדיה הורו לפתוח בירי גרעיני לעבר נושאת מטוסים אמריקאית, רק בעקבות השלישי שהתנגד נמנעה מלחמה גרעינית. וכן מאוחר יותר בתקופת המלחמה הקרה (1983) כשמערכת התראה רוסית, טעתה והציגה כאילו ארצות הברית יורה נשק גרעיני לעבר רוסיה, מה שכמעט גרם לרוסים לפתוח באש של נשק גרעיני על ארצות הברית, ולבסוף הזיהוי של המערכת התברר כטעות.
וכמובן זה דוגמאות קטנות שמלמדות על הכלל, לפעמים הפירוש לאירוע משפיע גם על הפחד, ובין פרשיות התנ”ך מוצאים דוגמאות רבות שה’ הטיל פחד במחנה האויב, בגלל הבנה שגויה של האויב (כמו בגדעון, בארם ועוד).
וגם בחיי האישיים של כל אחד ואחד, לפעמים פירוש שגוי של כוונת האחר, או של אירוע חיצוני גורם לרגש שלילי, ובהמשך מתברר שאין המאורע כפי שהוא מפרש אותו.
כך שבהחלט פרשנות שגויה, שברה את רוח העם וגרמה לבכייה של חינם, ולצערנו גם לבכייה לדורות.
בנוסף לכך אולי הפרשנות השגויה קשורה לכך שלא היה רצון מלא לעלות לארץ ישראל, ולא היתה הכרה מלאה במעלותיה.
כוחה של מוטיבציה חיובית
המפרשים עמדו על לשון הפסוק שהוזכר לעיל, שיהושע וכלב במענה לטענות יתר המרגלים על הסיכון שבכניסה לארץ, ענו במשפט “טובה הארץ מאוד מאוד” מבלי להתמודד עם הטענות עצמן.
בהגדרת חטא המרגלים, ברור שיש כאן חטא שקשור לחוסר אמונה ביכולת ה’ להביאנו אל הארץ, אבל חז”ל הוסיפו בו מימד של לשון הרע.
רש”י כותב בתחילת הפרשה
למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר
במדרש רבה אמנם לא מוזכר הביטוי ורשעים הללו (הערת ידידי הרב משה הרוש שליט”א) אך הלימוד ממרים מוזכר
אמר הקדוש ברוך הוא שלא יהיו אומרים לא היינו יודעין עונש לשון הרע לפיכך סמך הקדוש ברוך הוא הענין זה לזה לפי שדברה מרים באחיה ולקתה בצרעת כדי שידעו הכל עונשו של לשון הרע שאם בקשו לומר לשון הרע יהיו מסתכלין מה נעשה למרים ואף על פי כן לא רצו ללמד לכך נאמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם.
יש עוד מדרשים רבים בסגנון זה שכורכים את חטא המרגלים לחטא לשון הרע.
ברור שבהלכות לשון הרע אין איסור לדבר על עצים ואבנים, גם אם הם מאותן שנאמר עליהם כי רצו עבדיך את אבנה ואת עפרה, וכבר עמדו על כך המפרשים, כנראה שהרעיון שעומד בבסיס לשון הרע הוא הוא ההתמקדות בלראות את הרע אצל האחר, וכך גם בחטא המרגלים בבסיס החטא היה התמקדות המרגלים ברע, ולפרש את כל יתר הדברים שהם רואים כסימנים על רעת ארץ ישראל.
ולכן חטאם מתואר בספר תהילים “וימאסו בארץ חמדה”, כלומר בגלל מאיסת הארץ פירשו את מה שהם רואים כסימנים שאין להם יכולת לכבשה. (על הסיבות למאיסה ידועים דברי הזוהר ולא נעמוד על הנושא כאן)
בספר דברים בתיאור חטא המרגלים נכתב שם
(כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ:
(כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם:
בפסוקים הללו כאמור לא נזכר כל דברי הגנאי שדיברו המרגלים, אלא צוין שאמרו טובה הארץ ועם ישראל סרב לעלות. לכאו’ בניגוד למתואר בפרשת שלח לך, שעם ישראל שמע שאין סיכוי לכבוש ובשל כך חשש מלעלות לארץ.
מכך שאם היו מתאווים - כלומר רוצים לעלות, כל טיעוני המרגלים על הקושי והסיכון היו מתגמדים, משום שכשיש מוטיבציה גבוהה, וכשמבינים שטובה הארץ מאוד מאוד, מוכנים להקריב הכל בשבילה, גם אם זה קשה וכואב.
יסוד זה נכון בכל תחום, כשיש רצון תשוקה ואהבה היא תכסה על הפשעים והקשיים בדרך להשיג, ולכן הקשיים שנערמו בכיבוש הארץ אם הם גרמו לעם ישראל כבר לא לרצות להכנס אליה, כנראה שחסר להם באהבת ארץ ישראל – וימאסו בארץ חמדה.
ואם נסכם יש שלושה עקרונות מרכזיים שניתן ללמוד מפרשה זו
העיקרון הראשון המשמעות של גבורת הרוח בכיבוש הארץ, כשהרוח גבוהה קל לכבושה וכשהרוח שבורה ביאוש מלהצליח בכך, אין יכולת באמת לכבוש כך.
שנים מרבותינו הראשונים פירשו באופן מדהים את שהיית ישראל ארבעים שנה במדבר, עד תום כל הדור והקמת דור חדש. מה היה חסר בדור זה, שרק לאחר שהוחלף יכלנו להכנס לארץ. האבן עזרא בפרשת בשלח כותב -
והשם לבדו שהוא עושה גדולות (איוב ה, ט) ולו נתכנו עלילות (ש"א ב, ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה
דור יוצאי מצרים על גדלותם היתה להם נפש של עבדים, ולא היו מצויידים ברוח גבוהה הנדרש לכיבוש הארץ. ולכן ה’ היה צריך להחליף את הדור בדור עם נפש גבוהה שיגיד “עלה נעלה וירשנו אותה”.
הרמב”ם במורה נבוכים (ג לב) גם עמד על נקודה זו
וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יולידו רך לבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות, וכל זה היה במצות אלהיות על יד משה רבינו, על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו,
היה צורך להסב את העם ארבעים שנה ללמדם גבורה, ולקבל דור חדש של גיבורים וחלוצים שיכבשו את הארץ בבטחון.
כיון שגזירת ארבעים שנה נגזרה בעקבות חטא המרגלים, ניתן להציע להוסיף בדברי הראשונים הללו, שנסיון חטא המרגלים היה נקודת מבחן לדור ההוא האם יצליח להרים את רוחו שעדיין שפלה מעבדות מצרים, וכשלא עמדו בנסיון היו צריכים ארבעים שנה כדי להקים דור חדש ורוח חדשה לכבוש את הארץ.
העקרון השני משמעותה של פרשנות שגויה, שלעתידים שוברת את רוח העם וגורמת לו בכייה של חינם.
לאור הנ”ל ייתכן להציע ששתי הדברים כרוכים זה בזה, כלומר הפרשנות השגויה נבעה, מכח הנטייה הפנימית שהיתה טבועה בהם לעבדות ולשעבוד, והחסם הפנימי למחשבה שניתן לפרוץ לכבוש ולהצליח, זה גרם לנטייה הפנימית לפרש את הכל באופן שלילי, ולהגיע למסקנא ש “לא נוכל לעלות”
העקרון השלישי רצון ותשוקה שמתגברים על כל המכשולים.
לסיכום
חטא המרגלים והשפעתו לדורות מורכב מכמה חלקים כפי שתיארנו, משמעות החטא כפולה חוסר אמונה ביכולת ה’, ופגיעה במעלתה של ארץ ישראל.
אחד מן הדברים שמשה ביקש לדעת על הארץ “היש בה עץ אם אין” חז”ל התקשו על בקשה זו מדוע מפרט משה באופן ספציפי את העץ, לאחר שכבר שאל טובה היא אם רעה וכו’.
ניתן להציע לאור דברי הגמ’ הידועה במסכת סנהדרין (צח א)
ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא
סימן מובהק נקבע על ידי חז”ל שפריחתה של ארץ ישראל, ופירותיה המשובחים, באים כסימן לכך שעם ישראל קרבו לבוא. משה מבקש להוכיח לעם שאכן הגיע זמן כניסתם לארץ, וכדי להוכיח זאת משתמש דווקא בעצים ופירות השדה, משום שכשהם נותנים את פרותיהם המשובחים סימן שעם ישראל קרב לבוא.
כפי שקבעו חז”ל לדורות ארץ ישראל נקנית ביסורין, אז אולי התיקון ההיסטורי לחטא המרגלים בימינו זה לומר טובה הארץ מאוד מאוד, למרות הקשיים והאתגרים, למרות מלחמות לא פוסקות, כיון שטובה הארץ גם אם יש קושי לעתים בישובה, לעולם לא נמאס בארץ חמדה.
במקביל לכך לבטוח ביכולת ה’ לא רק להביא אותנו לנחלת אבותינו אלא להמשיך בגאולת ישראל והרמת קרנם בקרוב.