בס”ד
ירושלים – קדושתה וערכה
מקור ומשמעות השם
ירושלים יש לה 70 שמות במקורות שונים בתנ”ך (עי’ את הפירוט מדרש הגדול מו ז), אך כמובן שהשם המרכזי הוא ירושלים.
בתנ”ך שם זה מופיע החל מספר יהושוע, ומשם ואילך מופיע מאות פעמים.
ברוב המקורות מופיע השם ירושלם, כלומר חסר י’, מלבד חמישה מקומות אחרים בהם השם ירושלים כתוב מלא – ירושלים.
במשמעות ומקור השם כבר דנו רבים, ונכתב את עיקרי הדברים בלבד.
במדרש רבה (וירא)
אברהם קרא אותו יראה שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, שם קרא אותו שלם שנאמר (בראשית יד) ומלכי צדק מלך שלם אמר הקדוש ברוך הוא אם קורא אני אותו יראה כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק מתרעם, ואם קורא אני אותו שלם אברהם אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם יראה שלם ירושלים
השם ירושלים הוא שילוב בין המילה – יראה למילה שלם.
מה משמעותו של השילוב בין שני המילים הללו.
יש במפרשי הפשט והדרש פירושים ורעיונות שונים, הקו הכללי הוא שירושלים מוגדר כמקום שלם, שמונח זה בהחלט צריך ביאור והרחבה והגאון מוילנא על שיר השירים מציין שעם ישראל מכונה שם שולמית כלשון הפסוק שובי שובי השולמית , על שם שלימותה של ירושלים.
בנוסף ירושלים מכונה על שם הביטוי יראה כפי שכינה אברהם את המקום. הגר”א (בראשית כב) מפרש את לשון הפסוק הכפולה “ה’ יראה אשר יאמר היום בהר ה’ יראה”, החלק הראשון הוא דבריו של אברהם, שהמקום מושגח באופן מיוחד, על ידי הקב”ה, יותר ממקומות אחרים. והסיום “אשר יאמר היום וכו’” הם דבריו של משה בעת כתיבת התורה, שכיום לאחר מתן תורה, שכינת ה’ נראית במקום זה, בהר ה’ יראה – כלומר יתגלה.
בספר משך חכמה (וירא) כותב כך
והענין, דשם היה בדור המבול, והיה בתיבה וזן ופרנס כל הנבראים שם בתיבה, והעיקר היה לתקן המדות והפעולות שהמה היו מושחתים, ש"השחית כל בשר דרכו" (ו, יב), "ומלאה הארץ חמס" (ו, יג), וכל לימודו היה לתקן המדות והתכונות בכל החי. וזה מורה "שלם", שהוא מורה שכל המין האנושי הוא אדם אחד, וכל אחד הוא אבר מאברי האדם הגדול, וכל אחד נצרך לחברו, מושפע ומשפיע זה מזה, וכולם כאחד נושאים קיום מין האנושי ונצחיותו. אמנם אברהם התפלסף מאוד בחכמה, ולמד כל דרכי הטועים, והתווכח עמהם, וחקר בשכלו כי יש ה' אחד משגיח על הכל, ולא מסר השגחתו להכוכבים כאמונת הצאב"ה, ומשום זה צלי אברהם "ה' יראה"
כלומר שם בנו של נח, עסק בשלימות חברתית, הביטוי שלם מציין על איחוד שיוצר שלימות, כאשר שם לקח את זה כפרוייקט חייו, לאחר החורבן שהמיט המבול על העולם בעקבות חטאים חברתיים. אברהם לעומת זאת התמודד מול עובדי עבודה זרה, ולכן העיסוק המרכזי היה בשלימות שבין אדם למקום.לכן שם קרא למקום שלם, ואברהם יראה, שלם כנגד בין אדם לחבירו ויראה כנגד בין אדם למקום.
בסיום דברינו נראה שירושלים מעבר למשמעותה הרוחנית, יש להם גם כח לחבר ולאחר בין כל חלקי העם, ועל תכונה זו דרש בתלמוד ירושלים “כעיר שחוברה לה יחדיו” – ולכן שמה שלם, על כך שיוצרת מהחלקים הנפרדים שבעם ישראל – יצירה אחת שלימה.
כיום ירושלים וכוחה מעט נסתרים, אבל לעתיד לבוא כבוד ה’ יאיר בתוכה למופת ולאור, החיד”א (פני דוד וירא) מציין על כך שלכן האות י’ נחסרת באופן טבעי מהשם ירושלים. האות י’ מציינת את ירושלים השלימה בצורתה העתידית, כפי שתהיה לעתיד לבוא. כיום האות י’ הזו נסתרת, ולכן נקראת ולא נכתבת, לעתיד לבוא תכתב ירושלים, בכתיב מלא, כשתתמלא מבניה, וכבוד ה’ עליה יראה.
בעל החסד לאברהם מאריך בספרו על כך שירושלים היא שער השמים, ומכוונת כנגד עולמות העליונים וכו’, (והובא גם בחתם סופר רלד כדלהלן).
השאלה שראוי לדון בה האם קדושת ירושלים היא קדושה עצמית. ניתן לחלק שאלה זו לשתיים. האם קדושת ירושלים היא מחמת עצמה, או מחמת המקדש שבתוכה. והאם קדושת ירושלים והמקדש קשורות לקדושת הארץ, או שבמובן מסויים אפשרי להם להיות גם במנותק ממנה.
כפי שיבואר להלן ישנו חלק מקדושת ירושלים, שהתקדש בימי דוד ושלמה ואחריו, אך כאן ראינו שישנן גם פנים בקדושת ירושלים שהיו עוד קודם לכן, מימי אברהם, ואולי אפילו מבריאת העולם, כפי שאמרו חז”ל על כך שאדם הראשון נוצר מאפר הר המוריה, ואבן השתיה שממנה הושתת העולם, וירושלים מרכז העולם וכו וכו’.
סוגי הקדושות בירושלים
כפי שיבואר, לירושלים יש מספר סוגי קדושות, ונדון בחלקן.
במסכת כלים (פרק א) המשנה מפרטת את דרגות הקדושה במקומות שונים בארץ ישראל ובהקשר של ירושלים כתוב שם
לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני
קדושה זו שמצויינת כאן שייכת לעולם המקדש וקדשיו. – ההשלכה היא קדשים קלים ומעשר שני, קדושת הר הבית שאין טמא שטומאה יוצאת מגופו יכול להכנס לשם וכו’. קדושות אלו שייכות לעולם המקדש, ולכן עלינו לדון האם כשאין מקדש, האם הקדושה לעניין מקדש וקדשיו עדיין קיימת, או שתפקע בחורבן המקדש והארץ.
מעבר לכך שנינו במסכת בבא קמא (פב ב)
עשרה דברים נאמרו בירושלים: אין הבית חלוט בה, ואינה מביאה עגלה ערופה, ואינה נעשית עיר הנדחת, ואינה מטמאה בנגעים, ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות, ואין עושין בה אשפתות, ואין עושין בה כבשונות, ואין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנות וורדין שהיו מימות נביאים הראשונים, ואין מגדלים בה תרנגולין, ואין מלינין בה את המת.
אם נבחין בעשרת הדברים הללו, חלקן קשורות לטהרתה של ירושלים, כיון שהעיר עוברים בה טהרות, צריך לדאוג שתשמר בטהרתה. חלקן קשורות להיותה של ירושלים עיר מרכזית לעולי הרגל, ולכן הוגבלו בה דברים שיכולים לפגוע בהן, חלקן קשורות לבעלות על ירושלים, ועל מעמדה כשייכת לכלל ישראל, (כגון אין הבית חלוט בה, ובנוסף – אין משכירין בתים בירושלים – מגילה כו ב).
האם ההנהגות הללו כולן קשורות להיותה של ירושלים מקום המקדש, או שהנהגות אלו הם מהותיות בירושלים וישארו בתוקפן גם בהעדר בית המקדש.
כתובות קי ב
הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין
כלומר תתכן מצב של כפייה בין איש לאישה, לחייבו להעלות לירושלים. הלכה זו נפסקה ברמב”ם ובשו”ע להלכה כך שמתברר שהלכה זו תקיפה גם היום (עי’ להלן לעניין ירושלים שחוץ לחומות), האם הלכה זו גם קשורה לקדושתה של ירושלים לעניין עולם המקדש וקדשיו, או אולי יש משהו יחודי בירושלים, גם ללא המקדש.
כיבוש ירושלים
הארץ כולה התקדשה על ידי כיבוש, הכיבוש הראשון על ידי יהושע, אך ירושלים למרות שהיא נכבשה, לא היה די בכך כדי לקדשה. נעמוד מעט על כיבוש ירושלים.
במהלך כיבוש הארץ מבואר בספר יהושוע (טו)
וְאֶת־הַיְבוּסִי֙ יוֹשְׁבֵ֣י יְרֽוּשָׁלִַ֔ם לֹֽא־יוכלו יָכְל֥וּ בְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה לְהֽוֹרִישָׁ֑ם וַיֵּ֨שֶׁב הַיְבוּסִ֜י אֶת־בְּנֵ֤י יְהוּדָה֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה
דווקא המקום המרכזי בישראל, והחשוב ביותר - ירושלים, לא נכבש בימים ההם.
מדוע לא נכבשה ירושלים אז?
בפסוקים בספר שופטים (א) מבואר שאכן בני יהודה נלחמו בירושלים והצליחו במידה מסויימת
שופטים פרק א פסוק ח - ט
(ח) וַיִּלָּחֲמ֤וּ בְנֵֽי־יְהוּדָה֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וַיִּלְכְּד֣וּ אוֹתָ֔הּ וַיַּכּ֖וּהָ לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָעִ֖יר שִׁלְּח֥וּ בָאֵֽשׁ:
(ט) וְאַחַ֗ר יָֽרְדוּ֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּֽכְּנַעֲנִ֑י יוֹשֵׁ֣ב הָהָ֔ר וְהַנֶּ֖גֶב וְהַשְּׁפֵלָֽה:
אך בכל זאת בהמשך הפרק שם מצויין
(כא) וְאֶת־הַיְבוּסִי֙ יֹשֵׁ֣ב יְרֽוּשָׁלִַ֔ם לֹ֥א הוֹרִ֖ישׁוּ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וַיֵּ֨שֶׁב הַיְבוּסִ֜י אֶת־בְּנֵ֤י בִנְיָמִן֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה
כפי שניתן להבחין בספר יהושע מתייחסים לחוסר הצלחה יהודה להביס את היבוסי, ובספר שופטים לאי הצלחת בנימין להביסם, כפי שיבואר להלן ירושלים נמצאת בתווך שבין שתי השבטים הללו, פעם אחת ניסה יהודה ופעם שניה בנימין ולא יכול.
המפרשים דנו במידת ההצלחה של כיבוש ירושלים, ואיזה חלק כן נכבש, בכל מקרה כנראה שהחלק המרכזי נותר עדיין בשליטת היבוסי.
במשך עשרות ומאות שנים עד בא דוד המלך, המקום המרכזי והמקודש לישראל נותר בשליטה יבוסית. מדוע במשך כל השנים הללו לא ניסו או לא הצליחו לטהר את בירת ישראל.
חז”ל פירשו שהדבר קשור לשבועת אברהם לאבימלך, והיבוסים היו מצאצאיו, כך שהפירוש לא יכולו, לא חוסר יכולת טכנית לכיבוש, אלא הגבלה תורנית לכיבוש מפאת השבועה.
על דרך הפשט כותב הרד”ק (יהושע)
ולפי הפשט היה המבצר חזק ולא היה כח לבני יהודה להורישם אולי היתה סבה מאת ה' שלא תלכד המצודה ההיא עד מלוך דוד מלך ישראל כדי שתקרא על שמו לפי שהיה ראש ממלכת ישראל
כלומר סיבה מאת ה’ שלא יוכלו לכובשם ולטהר את העיר מפני שגזירה מלפני ה’ שדוד המלך יכבוש את ירושלים.
כיבוש ירושלים על ידי דוד מתואר בספר שמואל ב (ה), בשלב שמקדים את הכיבוש, עם ישראל לראשונה מתאחד כולו על כל שבטיו סביב דוד המלך
(א) וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־שִׁבְטֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־דָּוִ֖ד חֶבְר֑וֹנָה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר הִנְנ֛וּ עַצְמְךָ֥ וּֽבְשָׂרְךָ֖ אֲנָֽחְנוּ:
(ב) גַּם־אֶתְמ֣וֹל גַּם־שִׁלְשׁ֗וֹם בִּהְי֨וֹת שָׁא֥וּל מֶ֙לֶךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אַתָּ֗ה הָיִ֛יתָה מוציא הַמּוֹצִ֥יא והמבי וְהַמֵּבִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק לְךָ֗ אַתָּ֨ה תִרְעֶ֤ה אֶת־עַמִּי֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאַתָּ֛ה תִּהְיֶ֥ה לְנָגִ֖יד עַל־יִשְׂרָאֵֽל:
(ג) וַ֠יָּבֹאוּ כָּל־זִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ חֶבְר֔וֹנָה וַיִּכְרֹ֣ת לָהֶם֩ הַמֶּ֨לֶךְ דָּוִ֥ד בְּרִ֛ית בְּחֶבְר֖וֹן לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק וַיִּמְשְׁח֧וּ אֶת־דָּוִ֛ד לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל
לאחר האיחוד הזה
(ו) וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ וַֽאֲנָשָׁיו֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֶל־הַיְבֻסִ֖י יוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וַיֹּ֨אמֶר לְדָוִ֤ד לֵאמֹר֙ לֹא־תָב֣וֹא הֵ֔נָּה כִּ֣י אִם־הֱסִֽירְךָ֗ הַעִוְרִ֤ים וְהַפִּסְחִים֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־יָב֥וֹא דָוִ֖ד הֵֽנָּה:
המלחמה ביבוסי היתה מאתגרת ודרשה יכולות מיוחדות
(ח) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּל־מַכֵּ֤ה יְבֻסִי֙ וְיִגַּ֣ע בַּצִּנּ֔וֹר וְאֶת־הַפִּסְחִים֙ וְאֶת־הַ֣עִוְרִ֔ים שנאו שְׂנֻאֵ֖י נֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד עַל־כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ לֹ֥א יָב֖וֹא אֶל־הַבָּֽיִת:
מבלי להכנס כרגע מי הם העורים והפסחים שנאי נפש דוד, ומהו הצינור המדובר, דוד עולה כאמור לירושלים ולראשונה ירושלים משתחררת מהאויב ששלט בה שנים ארוכות.
מה גורם לדוד לעלות לירושלים בעת הזו? חלק מן המפרשים סבורים שהיתה קבלה בידם שירושלים צפויה להיות מרכז האומה ובירת ישראל ולכן דוד עולה אליה כדי לבסס את מלכותו שם.
הדברים מסתייעים בפרט עם העובדה שעל מקום המקדש כבר עמד דוד על ידי שמואל הנביא בשבתם בניות ברמה.
אך יש מפרשים שסברו שדוד עלה להקים את עיר בירתו בירושלים, דווקא בגלל המיקום שלה בין יהודה ובנימין, דוד היה מיהודה ושאול מבנימין, כשהמלכות עוברת מבנימין ליהודה, היו לא מעט מחלוקת שבטיות סביב העניין הזה, וכעת כשמגיע האיחוד בין יהודה ובנימין להמליך את דוד, דוד בוחר בעיר שנמצאת בתווך בין שני השבטים הללו כדי לחזק ולהעמיד את האיחוד בעם.
ירושלים נכבשה אבל עדיין לא התקדשה, מתי וכיצד היא התקדשה?
קדושה ראשונה וקדושה שניה
הארץ התקדשה בקידוש ראשון על ידי כיבוש יהושוע, ירושלים והמקדש התקדשו בשלב מאוחר יותר בימי דוד ושלמה.
רש”י במסכת שבועות (טז א) מציין שהמקדש וירושלים התקדשו על ידי דוד ושלמה. הרמב”ם (בית הבחירה ו יד) כותב שירושלים והמקדש התקדשו על ידי שלמה.
כבר עמדו מפרשי הרמב”ם על כך שבגמ’ (זבחים כד א) מבואר שדוד קידש את מקום המקדש. הרדב”ז שם בתירוצו השני מציע
א”נ דוד קדוש המקום, ושלמה קדש הבניין ואת ירושלים.
לפי תירוץ זה דוד קידש את מקום המקדש, אך לא את העיר וכמובן לא את המבנה שטרם נבנה. ושלמה בבנין המקדש קידש את מבנה המקדש, אבל הוסיף לקדש גם את העיר.
הגישה הזו טעונה הסבר, מדוע דוד לא קידש את העיר?
ייתכן שקדושה זו שקשורה לעולמות של מקדש וקדשיו, כיון שלא היתה שייכת בתקופת דוד טרם נבנה הבית, לא ראה דוד צורך לקדשה כעת.
האם הקדושה שקידש דוד ושלמה את ירושלים עיר הקודש, נשארה ועודנה לנצח, או שאולי כמו שבמובנים מסוימים קדושת הארץ פוקעת בחורבנה, כך אולי קדושת ירושלים תפקע בחורבנה?
קדושתה בזמן הזה – לעניין מקדש וקדשיו
בעניין קדושת ירושלים והמקדש לעניין עולם מקדש וקדשיו בזמן הזה, נושא זה רחב ומקיף מאוד, ונביא את עיקרי הדיון ומסקנותיו.
הסוגיא נפתחת בנידון שדנו חז”ל במקומות רבים מאוד (לדוגמא יבמות פב ב מכות יט מגילה י ועוד), בשאלה האם קדושה ראשונה קדשתה לשעתה בלבד או קדשה לעתיד לבוא.
ובשורש הדיון ישנן שלוש דעות
א. יש אומרים שקדושה ראשונה כלומר קדושה שהתקדשה הארץ על ידי כיבושו של יהושע, התקדשה לשעתה ולעתיד לבוא, כלומר שקדושה זו לא תפקע גם בעת החורבן והגירוש מארץ הקודש. לשיטה זו דיני תרומות ומעשות ועוד רבות ממצוות התלויות בארץ נוהגות גם כשאין יושבי עליה גם בחורבן הארץ . (מלבד מצווה שמצריכות באופן ייחודי שיושבי הארץ יהיו עליה, כגון חלה, יובל וכדומה). לשיטה זו כשהגיע עזרא בימי בית שני ונדרש לבנות את הארץ מחדש, לא הוצרך באמת לקדש את הארץ על פי כל הדינים הנצרכים לכך, משום שהארץ עדיין בקדושתה (שבועות טז א).
ב. יש אומרים שקדושת הכיבוש פוקעת בעת שהארץ נכבשת על ידי אויב, ולשיטה זו לאחר גלות ישראל וחורבן הארץ פקעה קדושת הארץ לעניין הלכות התלוית בקדושתה, לכן בימי בית שני בכיבוש עזרא, נצרך עזרא לקדש את הארץ כולה מחדש, משום שאכן פקעה קדושת הארץ בחורבנה. ולשיטה זו גם לאחר חורבן הבית השני שוב פקעה קדושת הארץ ולכן דיני מצוות התלויות בארץ בזמן הזה נוהגות מדרבנן.
ג. גישה שלישית היא דעת ר”י ביבמות שם – קדושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן, כלומר לאחר קדושה ראשונה פקעה קדושת הארץ אך לאחר שהתקדשה בשנית על ידי עזרא, נשארת הקדושה לנצח. (ובטעם שיטה זו עי’ בין היתר בחתם סופר רלג, ויש עוד להאריך בנושא זה בפני עצמו על מעמד כיבוש עזרא).
לדעת רוב הראשונים ההלכה הוכרעה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא, כך שבזמן הזה מצווה התלויות בארץ אינן נוהגין אלא מדרבנן, שבטלה קדושת הארץ לעניין מצוותיה.
הראשונים התקשו, מסתירת סוגיות כאן הוכרע שקדושה ראשונה לא התקדשה לעתיד לבוא, ולעומת זאת בזבחים קז לגבי קדושת מקום המקדש, מבואר שקדושתו נשארת לעולם ועד (לדעת ר’ יוחנן שם).
ומכח זה הציעו רבים מן הראשונים לחלק בין קדושת המקדש וירושלים, לקדושת יתר הארץ , קדושת הארץ בטלה בחורבנה כפי שנתבאר, אך קדושת ירושלים והמקדש נשארת לעולמי עד.
כך לשונן של רבותינו בעל התוספות (יבמות פב)
והשיב ר"י דלמעשרות ודאי לא קדשה הארץ לעתיד אבל קדושת ירושלים והבית קדשה
כך גם מכריע הרמב”ם (בית הבחירה ו יד – טז) שקדושת ירושלים והמקדש לא בטלה בעת חורבנן.
מדוע? מה החילוק ביניהם? יש כמה דעות בראשונים.
תוספות במסכת יבמות מציעים שלושה הסברים שאני חושב שכל הסבר ראוי להרחבה בפני עצמו
א. שקדושת מחיצות קיימא כל שעה מאשר לו חומה דדרשי' במגילה (דף י: ושם) אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן
ב.אי נמי קדושת ירושלים משום דאיקרי נחלה אין לה הפסק
ג. א"נ משום דכתיב (תהלים קלב) זאת מנוחתי עדי עד
ההסבר הראשון קושר בין קדושת ירושלים והמקדש, לבין קדושת חומותיה של ירושלים, כיון שהקדושה הפנימית של המתחם נגזר מחומותיה של ירושלים, גם כשהחומות אינם הקדושה עדיין בתוקפה. (בהמשך יורחב מעט בעניין היחס שבין קדושת ירושלים, לחומות ירושלים).
ההסבר השני והשלישי נראים דומים או משום שנקרא נחלה או משום שנקרא מנוחה ולכן זה לעולמי עד. ולהלן יורחב עוד.
הרמב”ם (בית הבחירה ז) מסביר מעט יותר
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל
כלומר השאלה אם הקדושה פוקעת מבוססת על השאלה, מהיכן הקדושה נובעת, אם היא נובעת מכוח הכיבוש, ייתכן שבזמן שהכיבוש הישראלי על שטחי הארץ פקע, תפקע קדושה ששורשה מכוח הכיבוש, אך קדושה שנובעת מכח השראת שכינה ייחודית במקום זה, לא תפקע בעת פקיעת הכיבוש, כיון שהקדושה שבמקום זה במהותה לא נולדה מהכיבוש.
הגישה הזו ולפיה קדושת המקדש וירושלים עומדות לעצמן גם לאחר החורבן, מוסכמת על רבים מן הראשונים, אך הראב”ד בהשגותיו מביא גישה מפתיעה לחלוטין בסוגיא זו
+/השגת הראב"ד/ בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת
הראב”ד בגישה מפתיעה סובר שגם אם נאמר שקדושת הארץ נשארה לאחר חורבנה, אך קדושת המקדש וירושלים פקעה בעת החורבן, מדוע? כותב הראב”ד משום שידע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש בקידוש גדול יותר לעתיד לבוא, לכן לא קדשם לעד. כלומר עזרא הבין שימי הבית השני הם לא הייעוד הסופי שנועד אליו מקדש ה’, ובחר להעניק לו מעמד קדושה זמני שיפקע בחורבן, לקראת הקדושה הקבועה שיזכה לה לעתיד לבוא.
במחלוקת עצמה ובדעות נוספות יש אריכות גדולה, ועי’ ביביע אומר ה כו תשובה יסודית בנושא, למעשה רבים נקטו כדעתו של הרמב”ם וההולכים בשיטתו שקדושת המקדש וירושלים נצחית היא. כך שהנכנס להר הבית כשטומאה יוצאה מגופו, או למקום המקדש בטמא מת חייב כרת.
עשרה דברים נאמרו בירושלים
האם עשרת הדברים שנאמרו בירושלים שצוטטו לעיל, קשורים לקדושת ירושלים לעניין מקדש וקדשיו, או שאלו דברים עצמאיים והאם הם נוהגים כיום.
ר’ אשתורי הפרחי, מגדולי הראשונים שעשה מסע משמעותי וחשוב לארץ הקודש שמתועד בספרו כפתור ופרח, ודן בדיונים רחבים הקשורים לארץ לקודש ולמקדש, דן בין היתר בשאלה זו (בפרק ו)
ומסתברא שמאלו הקדושות קצתם נוהגות שם היום, וכמו שבארנו פרק מ"א בענין כרם רבעי עולה לירושלם, וכל שכן אלו דברים שהם מעיקר קדושת העיר וקדושתה לעולם עומדת. אבל אין משכירין בתים בירושלם מסתברא שאינו אלא בזמן הבית כדאמרינן (יומא ומגילה שם) ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף לא מטות, לפיכך עורות קדשים בעלי אושפיזכנין נוטלין אותם בזרוע. וכן הדין נמי באין עושין כבשונות בירושלם, מפני העשן שמשחיר החומה וגנאי הוא כמו שפרש"י ז"ל (ב"ק שם). וכן אין מגדלין תרנגולין מפני הקדשים. ואין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים מפני אהל הטומאה, הני וכיוצא בהם.
ר’ אשתורי הפרחי מבחין בעשרת הדברים עצמן בין דברים שקשורים לקדושת העיר, שהרי למדנו שקדושתה לעולם עומדת, ובין דברים אחרים שלא קשורים למהות הקדושה של העיר, אלא לצרכיים הטכניים שלה שנדרשים בזמן המקדש, כגון אין משכירין בתים בירושלים, שהמטרה היא לאפשר עליה לרגל רחבה יותר, הלכה זו לא תנהג כיום כיון שאין היום את המקדש.
ככלל הדברים בהחלט מסתברים רק שלא ברור באופן מוחלט מבין עשרת הדברים, האם הם קשורים לקדושת ירושלים או לצרכים הטכניים שלה, וכפי שיבואר עוד להלן כנראה שכבר נחלקו בזה הקדמונים.
ויש בזה דעות לכאו ולכאן, הרדב”ז (ב תרלג) נקט שכל עשרת הדברים אינן נוהגים בזמן הזה, על בסיס שכולם קשורים ברמה הטכנית להנהגת ירושלים בזמן המקדש, כגון אין מלינין בה את המת – משום שיש שם טהרות, אין עושים כבשונות – משום עולי רגלים. וכן הלאה וכן הלאה, ולכן כולם לא נוהגים בזמן הזה. ואף הדברים שקשורים במהותם לבעלתנו על ירושלים כגון השכרת בתים וכדומה, כיום שהבעלות על העיר לא קשורה בצורה מובהקת לשבט, או לכלל ישראל, אלא מבוססת בעיקר על בעלות פרטית לא שייכים דינים אלו.
לעומתו התשב”ץ (ג רא)
והדבר העולה לנו להלכה הוא שקדושת הארץ כלה בטלה מן התור' ואינן חייבין בתרומה ומעשרות ובשאר חובת הקרקע אלא מדרבנן ובזה שוות שלש ארצות יהודה ועבר הירדן וגליל וקדושת העיר לא בטלה לענין דברים שנאמרו בירושלים דאיתנהו בפ' מרובה (פ"ב ע"ב) וקצתיהו בפ' בני העיר (כ"ו ע"א) והמקדש נשארה קדושתו ואסור ליכנס בו
כלומר התשב”ץ מהעבר השני סובר ש כל עשרת הדברים נוהגים בזמן הזה. ולעומתם כאמור הכפתור ופרח שמחלק שקצת נוהגות בזמן הזה וקצתן אינן נוהגים.
למעשה רוב האחרונים נקטו שכיום הלכות הללו אינן נוהגות, אך יש שהחמירו לנהוג בהם משום מהרה יבנה בית המקדש, ולכן לכל הפחות בירושלים שבין החומות החמירו, כך כאמור אינו מעיקר הדין לדעת רוב הפוסקים.
הכל מעלין לירושלים
כאמור הלכה פסוקה היא גם ברמב”ם ובשו”ע שהלכה זו שהכל מעלין לירושלים נוהגת גם כיום. (מבלי להכנס ליתר הדיעות כמו דעת ר”ח כהן בתוספות כתובות לגבי עליה לארץ ישראל ועוד).
והלכה זו שניתן לחייב בן זוג לעלות לירושלים, יש לדון האם משום קדושת ירושלים שקשורה לעולמות הקודש והמקדש, ולכן מעת שהתקדשה ירושלים על ידי דוד ושלמה, שהמקום מקודש יותר, הרי זו דרישה לגיטימית לגור בצל הקדושה.
ולגישה זו הסיבה שהלכה זו נוהגת כיום הוא רק משום השיטות שסוברות שקדושת ירושלים לא פקעה וכשיטת הרמב”ם הנ”ל.וכך למד התשב”ץ (ג ר) ועוד.
לעומת המהרי”ט (ב כח) סבור לא כך
עיקר הטעם משום קדושת ארץ ישראל, ומצות ישיבתה הוא אפילו בזמן הזה בחורבנה כמ"ש הרמב"ן ז"ל בספר המצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה,
כלומר דין הכל מעלין ל ארץ ישראל מבוסס על קדושת הארץ העצמית ולא על קדושת מצוותיה. מסתבר שגם קדושת ירושלים לשיטה המהרי”ט היא הבסיס לדין הכל מעלין לירושלים.
החתם סופר (יורה דעה רלג) סבור כשיטה זו ובפירוש מתייחס לקדושת ירושלים העצמית, שהיא הסיבה לדין הכל מעלין.
דמ"מ עכ"פ קדושת בית אלקי' וזה שער המים /השמים/ לא בטל ולא יתבטל כי אין אנו עוסקים אם חייב כרת הנכנס להר הבית בזה"ז או לא כי מאי איכפת לן בזה אך עיקור הוא במה שבמקום הר המוריה הוא שער השמים אשר לזה נתכוון מהרי"ק בתשובה שאביא למטה וטרם נתקדש הארץ ע"י יהושע ועזרא כבר הקריב שם אדה"ר =אדם הראשון= ונח ונעקד יצחק וחלם יעקב סולם ושוב נעלם עד שהאיר ה' עיניהם בימי דהע"ה =דוד המלך עליו השלום= הנה שמענוהו באפרתה מצאנוהו בשדי יער
כלומר בצורה ברורה קובע החתם סופר שדין הכל מעלין לירושלים, אינו משום קדושת הקודש והמקדש, אלא קדושה המקום העצמאית מימי עולם, שירושלים היא שער השמים, ודין הכל מעלין משום קדושה זו, ולכן גם לראב”ד (כפי שמדגיש החתם סופר בדבריו) שקדושת ירושלים פקעה בחורבנה, עדיין הכל מעלין אליה, משום שמעלתה העצמית תשאר לנצח.
אולי בזה גם תלוי הדיון בין האחרונים והפוסקים על מעמדה של ירושלים שמחוץ לחומות, כמובן שאכילת קדשים קלים וכדומה, זה רק לפנים מן החומה כמו ששנינו במסכת כלים, אך מה לגבי הכל מעלין לירושלים, האם ירושלים שמחוץ לחומה בכלל.
אין ספק שאם דין הכל מעלין לירושלים, מבוסס על קדושת הקודש והמקדש, בהחלט זה רק ירושלים שבין החומות.
במבט ראשון גם אם מדברים על מעלתה העצמית של ירושלים, הרי מה שמחוץ לחומה איננו באמת ירושלים. וכך סבורים חלק גדול מן הפוסקים (עי’ לדוגמא שבט הלוי ב קכז).
אך באופן מפתיע סבורים כמה אחרונים לא כך וסוברים שאם מדברים על מעלתה העצמית של ירושלים, כל הנמצא בתחומה הרי הוא כמותה, אמנם כמובן שאין אוכלים שם קדשים קלים כל עוד לא התבצעה הוספה רשמית על פי הכללים שמנויים במסכת שבועות (יד א). אבל לעניין מעלתה של ירושלים כשער השמים, כל הנלוה אליה גם הוא בכלל הדין שהכל מעלין לירושלים.
כך סבור בשו”ת ישכיל עבדי (ו יז) וכך מצאתי בספר עלי תמר (כתובות יג יא) ועוד. (אם כי נטיית לבי לא כך). – יש בית אב קדמון יותר לשיטה זו, מהרדב”ז ומהרי”ט אבל יש לדון במקום אחר, משום שייתכן שלא כוונו לזה.
האחרונים דנו מדוע רבים מעם ישראל ומגדולי הדור שיתאפשר להם לגור בישראל, ובכל זאת קבעו את מקומם לא בירושלים (ועי’ להלן בחתם סופר בדרשות).
החתם סופר (רלד) מסביר שככל הנראה רק מסיבות טכניות או רוחניות קשיים מסויימים לגור בין חומותיה. בשו”ת התעוררות תשובה (ב פט) מעלה השערה נוספת שאם גרים בירושלים באופן תיאורטי מחוייבים בקרבן פסח, וכיום לא ניתן להקריב בגלל ששטח ההר עדיין זרים הלכו בו, וכשגרים מחוץ לירושלים הוא בכלל מי שהיה בדרך רחוקה. עיין שם בדבריו.
כמובן שיש עוד המון הלכות ונידונים רבים סביב מעמדה ההלכתי של ירושלים, ומעבר לכך על מעמדה הרוחני העליון של העיר.
דרישת ציון
ירמיה (ל)
כִּי֩ אַעֲלֶ֨ה אֲרֻכָ֥ה לָ֛ךְ וּמִמַּכּוֹתַ֥יִךְ אֶרְפָּאֵ֖ךְ נְאֻם־יְקֹוָ֑ק כִּ֤י נִדָּחָה֙ קָ֣רְאוּ לָ֔ךְ צִיּ֣וֹן הִ֔יא דֹּרֵ֖שׁ אֵ֥ין לָֽהּ
מכאן דרשו חז”ל מכלל דבעיא דרישה – מכאן שציון צריכה דרישה, וכדי שהעיר תבנה בשלימותה צריכים לדרוש לציון.
מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה, דרש אין לה - מכלל דבעיא דרישה.
בקובץ דף על הדף (כתובות קי)
וראה בתורת משה עה"ת (פ' אמור) בהספידו אחרי הרעש בצפת. ששם הגיד מרנא החתם סופר ז"ל שירושלים תבעה את עלבונה, על אשר עיקר הישוב האשכנזי נקבע באותם הימים בצפת, ועיין עוד בתשובותיו חיו"ד סי' רל"ד.
כמובן שהדברים קשים לשמעם, אבל למדנו מדבריו שחוסר דרישת ציון גורם שירושלים תתבע את עלבונה.
ישעיה (סו)
(י) שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֛ם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ שִׂ֤ישׂוּ אִתָּהּ֙ מָשׂ֔וֹשׂ כָּל־הַמִּֽתְאַבְּלִ֖ים עָלֶֽיהָ:
(יא) לְמַ֤עַן תִּֽינְקוּ֙ וּשְׂבַעְתֶּ֔ם מִשֹּׁ֖ד תַּנְחֻמֶ֑יהָ לְמַ֧עַן תָּמֹ֛צּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּ֖ם מִזִּ֥יז כְּבוֹדָֽהּ
למדנו מכך במסכת תענית (ל) שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. כבר פירשו מפרשים רבים, שהביטוי זוכה בלשון הוה מלמד, ששמחת ירושלים היא כבר בהווה אלא שגאולתם של ישראל מופיעה קמעה קמעה.
ר’ צבי הירש קאלישר תלמידו המובהק של רעק”א שעודד ותמך בישוב ארץ ישראל ובהקמתה מחדש, כותב בספרו דרישת ציון על הפסוק
(ז) וַהֲבִיאוֹתִ֞ים אֶל־הַ֣ר קָדְשִׁ֗י וְשִׂמַּחְתִּים֙ בְּבֵ֣ית תְּפִלָּתִ֔י עוֹלֹתֵיהֶ֧ם וְזִבְחֵיהֶ֛ם לְרָצ֖וֹן עַֽל־ מִזְבְּחִ֑י כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכָל־הָעַמִּֽים:
ר’ צבי הירש מחלק את הפסוק לתקופת זמן שונות, עוד לפני הגאולה השלימה יתקיים בנו והביאותים אל הר קדשי, נחזור לירושלים השלימה, ושמחתים בבית תפילתי, יתאפשר ליהודים להתפלל על אדמת הקודש ולשמוח לפחות בצורה חלקית בשמחה של ירושלים, לאחר מכן המקדש יעמוד על מכונו ואז “עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי”.
יש כאן מעין נבואה שירושלים תבנה על ידי ישראל עוד טרם הגאולה, ונוכל במקביל לאבילות על כך שעדיין הבניין אינו שלם, גם לשמוח בשמחתה על מה שכן נבנה.
מתורתו של המהר”ל למדנו שחז”ל באו ללמד שישנן שתי דרכים לבניית העיר, דרך אחרת אבלות על חורבנה, ותשוקה שתבנה, והדרך השניה ליצור כבר עכשיו מאורעות שמחים, ולבנות בתים בישראל, כך שהבית הקטן מקדם אותנו לקראת הבניין הגדול של העיר והעם כולו.
במעמד קידוש העיר והעזרות בין יתר הדברים הנדרשים נכתב במשנה (שבועות יד א) על הצורך גם ב שיר.
על איזה שיר מדובר בגמ’ ישנן כמה הצעות
ת"ר: שיר של תודה - בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים, ואומר ארוממך ה' כי דליתני וגו', ושיר של פגעים, ויש אומרין: שיר של נגעים. מאן דאמר דנגעים, דכתיב: ונגע לא יקרב באהלך, ומאן דאמר פגעים, דכתיב: יפול מצדך אלף. ואומר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך, וחוזר ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ה' מה רבו צרי עד לה' הישועה על עמך ברכתך סלה
אפשר להבחין שהגמ’ התייחסה לשתי סוגי שירים, האחד שיר של תודה, והשני שיר של בקשה או תקווה להסרת המפריעים והמעכבים את גאולתה של ירושלים.
אחד מהם הוא המזמור “ה’ מה רבו צרי”. כותב שם רש”י, מזמור זה נאמר לזכר בניית העיר וחומתה בתקופת בית שני, שצרי ישראל ניסו לפגוע ולהפריע בבניינה. רש”י מבסס את דבריו על פסוקים מספר נחמיה (ג).
(לג) וַיְהִ֞י כַּאֲשֶׁ֧ר שָׁמַ֣ע סַנְבַלַּ֗ט כִּֽי־אֲנַ֤חְנוּ בוֹנִים֙ אֶת־הַ֣חוֹמָ֔ה וַיִּ֣חַר ל֔וֹ וַיִּכְעַ֖ס הַרְבֵּ֑ה וַיַּלְעֵ֖ג עַל־הַיְּהוּדִֽים:
(לד) וַיֹּ֣אמֶר׀ לִפְנֵ֣י אֶחָ֗יו וְחֵיל֙ שֹֽׁמְר֔וֹן וַיֹּ֕אמֶר מָ֛ה הַיְּהוּדִ֥ים הָאֲמֵלָלִ֖ים עֹשִׂ֑ים הֲיַעַזְב֨וּ לָהֶ֤ם הֲיִזְבָּ֙חוּ֙ הַיְכַלּ֣וּ בַיּ֔וֹם הַיְחַיּ֧וּ אֶת־הָאֲבָנִ֛ים מֵעֲרֵמ֥וֹת הֶעָפָ֖ר וְהֵ֥מָּה שְׂרוּפֽוֹת:
(לה) וְטוֹבִיָּ֥ה הָעַמֹּנִ֖י אֶצְל֑וֹ וַיֹּ֗אמֶר גַּ֚ם אֲשֶׁר־הֵ֣ם בּוֹנִ֔ים אִם־יַעֲלֶ֣ה שׁוּעָ֔ל וּפָרַ֖ץ חוֹמַ֥ת אַבְנֵיהֶֽם: פ
(לו) שְׁמַ֤ע אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ כִּֽי־הָיִ֣ינוּ בוּזָ֔ה וְהָשֵׁ֥ב חֶרְפָּתָ֖ם אֶל־רֹאשָׁ֑ם וּתְנֵ֥ם לְבִזָּ֖ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁבְיָֽה:
(לז) וְאַל־תְּכַס֙ עַל־עֲוֹנָ֔ם וְחַטָּאתָ֖ם מִלְּפָנֶ֣יךָ אַל־תִּמָּחֶ֑ה כִּ֥י הִכְעִ֖יסוּ לְנֶ֥גֶד הַבּוֹנִֽים:
(לח) וַנִּבְנֶה֙ אֶת־הַ֣חוֹמָ֔ה וַתִּקָּשֵׁ֥ר כָּל־הַחוֹמָ֖ה עַד־חֶצְיָ֑הּ וַיְהִ֧י לֵ֦ב לָעָ֖ם לַעֲשֽׂוֹת: פ
הפסוקים הללו מציינים את הזלזול של צרי ישראל, ביכולת של העם לשקם את העיר וחומתה, אך הם משקפים גם את המצב הירוד והסיכויים הנמוכים להצלחה במשימה, מדובר כאן על שיקום אבנים שרופות מעפר.
ייתכן שהדברים משתלבים זה עם זה, כלומר קריאת המזמור הזה ומשמעותו, בעת חיזוק והוספה על העיר, באה לציין ולהזכיר לנו מהיכן התחלתנו, כיצד עם ישראל קם מעפר שרוף, והקים את הבית, מחומת אבנים שגם שועל יוכל לפרצה.
כך שגם קריאת מזמור “ה’ מה רבו צרי” במהותה היא גם סוג של שיר של תודה, כשהתודה מבוססת על הזכרון של המצבים והתקופות הקשות, ואיך בכל זאת ה’ הקימנו מעפר.
אבל כפי שציינו אולי יש כאן גם מבט נוסף, דווקא הנכונות להתמסר לירושלים ולקודש, כשעדיין בצורה חלקית היא בעפר, זה מה שיגרום לנו לראות בסופו של דבר בשמחתה.
ר’ יהודה הלוי בקינתו הידועה ציון הלא תשאלי מתבטא כך
יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף
עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ
ולסיום
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ
וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ
בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ
כיום זכינו לראות במידה רבה בשמחת ירושלים לאחר אלפי שנים, ומקוים ומיחלים להמשך תקומתה שבקרוב כבוד ה’ עליה יראה.