בס”ד
ולא תונו איש את עמיתו - אונאת דברים
באונאת דברים הכתוב מדבר
בפרשת בהר
(יז) וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם:
על מה מדבר הפסוק
בגמ’ במסכת בבא מציעא (נח ב)
תנו רבנן: לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים
כך מצוטט גם ברש”י על התורה וביתר הפרשנים שפסוק זה מכוון לאיסור אונאת דברים, וקודמו מייחס לאונאת ממון.
דוגמאות לאונאת דברים ומשמעותן
בגמ’ בבא מציעא ובמקורות רבים בחז”ל וכן בראשונים לאחריהם הובאו דוגמאות רבות, ננקוט את חלקן מפאת החידוש שיש בכל דוגמא.
הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד. אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה - ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהי
הרמב”ם (יד מכירה) על הדוגמאות שהופיעה בגמ’ מוסיף אחת נוספת
נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה או מה דעתך בדבר זה, וכן כל כיוצא בדברים הללו.
המפרשים עמדו על מקורו של הרמב”ם ואכן בחז”ל יש מקורות רבים שצריך להמנע מלשאול אדם שאלה כשיודעים שאיננו יודע לענות על כך (עי’ בין היתר חולין ו א), והרמב”ם חידש שזה כלול באונאת דברים כפי שיבואר להלן.
מדברי שו”ע הרב (אונאה) למדתי שדוגמאות אלו כל אחת נותנת פן אחר בדין אונאת דברים.
אם מזכיר לבעל תשובה מעשיו הראשונים – לא מדובר בהכרח בגנאי מהותי, שהרי שב בתשובה אבל כיון שנגרם צער מדבריו נכלל באונאת דברים. ויש מפרשים שהוסיפו שייתכן שאדם יוכל גם לקבל דברים אלו כשבח, זכור מעשיך הראשונים וכיצד כיום השתנית לגמרי, אך הנימה והעילה משתנית, ומשפט כזה יוכל להכלל באונאת דברים.
אם היו יסורין באים עליו – כוונתו אולי להוכיח את הנפגע כדי לשפר מעשיו, אבל האמירות והסגנון גורמים צער לשומע.
אם היו חמרין מבקשים תבואה – לא מדובר בגנאי, אלא בהיתול כלומר ביזוי השני על ידי משחק והיתול גם זה בכלל אונאת דברים.
תליית עיניו במקח – גורם אכזבה אצל השני, וגם רגש זה נכלל באונאת דברים.
נשאלה שאלה בבית המדרש – נצטט כאן את לשון שו”ע הרב -
או שאומר דבר אחר שעל ידי זה ניכר גנותו של חבירו כגון אם נשאלה שאלה בדבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע באותה חכמה מה תשיב בדבר זה או מה דעתך בדבר זה
כלומר מדובר כאן בגרימת צער בגרמא, שמגיעה לו בושה או גנאי בגרמת שאלה השאלה, וזה גם נכלל בזה, שאין פטור גרמא באונאת דברים.
כללא דמילתא
הכלל המרכזי באיסור אונאת דברים מוזכר בדברי הראשונים בלשונות דומים
הרמב”ם בספר המצוות (רנא)
והמצוה הרנ"א היא שהזהירנו מהונות קצתנו את קצתנו בדברים. והוא שנאמר לו מאמרים יכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם
ספר החינוך (שלח)
שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם.
רבינו יונה (שערי תשובה ג כד)
והמצער כל איש מישראל, אף על פי שלא נכתב בו העונשים האלה, עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא כה, יז): ולא תונו איש את עמיתו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ נח ב): באונאת דברים הכתוב מדבר, והוא מענין הצער והמצוק, מלשון (ישעיה מט, כו): והאכלתי את מוניך את בשרם
כל צער על גרימת צער גם בצורה עקיפה נכללת באיסור אונאת דברים ונדון להלן במספר פרטים בהלכות אלו. כולל המספר לשון הרע, כולל המלבין פני חבירו ברבים כולל המזיק את חבירו כדלהלן וכן הלאה
אזהרה למוציא שם רע מנין
השאלה המתבקשת אם אכן לא תונו כולל כל היזק לחבירו, האם נוכל להשתמש בו כמקור לאיסור לשון הרע, מלבין פני חבירו, וכן הלאה איסורים שיש עליהם לאו בפני עצמן, נוסיף לכולם גם את הלאו הזה.
כתובות מו א
אזהרה למוציא שם רע מנלן? ר' אלעזר אמר: מלא תלך רכיל, רבי נתן אומר: מונשמרת מכל דבר רע והגמ' מרחיבה בדיון בפסוקים אלו ובמקורות למוציא שם רע.
השאלה המתבקשת מדוע לא נאמר אזהרה למוציא שם רע משום לא תונו איש את עמיתו.
החפץ חיים (פתיחה לאוין יז) עמד על כך וסובר שאכן מדובר בלאו שבכללות שכולל כל הנזקים וכל הצער שיוכל לגרום לחבירו, אלא שכיון שזה לאו שבכללות אין לוקין על לאו זה, והגמ’ חיפשה למוציא שם רע מקור אחר משום ששם נאמר “ויסרו אותו” כלומר שלוקין עליו.
הראשונים כולם הניחו שאין לוקין על לאו “לא תונו” אך כולם נתנו טעם שונה משום שהוא לאו שאין בו מעשה, לדברי החפץ חיים יש גם סיבה אחרת משום לאו שבכללות. (עי’ חינוך שלח).
בשו”ת מנחת שלמה (א פא) ישנו פלפול ארוך בנידון זה , ואכן שם הוא תמה על החפץ חיים מדברי הראשונים כולם שאין לוקין על לאו זה משום שאין בו מעשה. ובפרט דן שם בהרחבה בסיבת המלקות במוציא שם רע, אם זה מבוסס על הלאו של מוציא שם רע, או על הוראה יחודית ויסרו אותו או על שילוב של שניהם כאחד. עיי’ שם בהרחבה.
ושם טען שדין אונאה תלויה בידיעתו של הנפגע, ובמודעות לפגיעה, כך שאם היינו מנסים ללמוד לאוין כמו “לא תלך רכיל בעמך” ולבסס אותו על איסור אונאת דברים, היינו נאלצים להגביל את האיסור רק למצב בו הנפגע יודע ובמודעות, אך אם אינו יודע, או שאינו במודעות (כפי שהביא שם כדוגמא – פגוע נפש וכדומה), לא יהיה איסור של הליכת רכיל, ולכן הגמ’ מבקשת למצוא מקור אחר לאיסור זה, שיעמוד כאיסור עצמאי ללא קשר למודעותו של הנפגע. (בהקשר זה עי’ להלן מה שנכתב על הביטוי “המסורים ללבו של אדם”).
באותו הקשר יש להזכיר את דברי הראשונים שסוברים באופן מפתיע שאכן לוקין על “לא תונו”
בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (תשפה)
ות"ר לא תונו איש את [עמיתו] באונאת דברי' הכתוב מדבר וכו' עד אונאת ממון נתן להשבון אונאת דברי' לא נתן להשבון הלכך מלקין אותו שהרי עבר על לאו גמור ולהרב רבי' ברוך מספק' לפי שראה בדברי ר"ת דמספק' אי [לוקה] אי דרשי' למורא נתן ולא למלקות כדדריש רבי יוחנן לקמן גבי רבית (ס"א ע"ב) למורא נתן ולא להישבון ואפי' ר' אלעזר [דלא] דריש הכי [היינו] משום דכתי' וחי [אחיך עמך] או דלמא לא דרשי' הכי משום דהאי ויראת מאלקיך לדבר המסור ללב הוא דאתא.
וכן קובע גם כן המרדכי (בבא מציעא שו)
עוד מצאתי ראובן טוען על שמעון איניתני בדברים והביא עדים שאינה אותו דין זה פסוק ממתני' דתנן כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים דת"ר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר ומסיק זה לא ניתן להשבון הלכך מלקים אותו שהרי עבר על לאו גמור [דף נא ע"א]
שנים מגדולי הראשונים אלו קובעים שלוקים על לאו “לא תונו”. והדברים קשים להבנה הרי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו
הב”י (חושן משפט סימן א) אכן עמד על קושי זה ומציע
והמרדכי כתב בפרק הזהב (ב"מ סי' שו) שהמאנה את חבירו בדברים מלקין אותו מפני שעבר על לאו דלא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה יז). ותמהני עליו דהא קיימא לן (שבועות כא.) כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ואיפשר דמכת מרדות מדרבנן קאמר
מכוח הקושי הזה הב”י מציע שמדובר במכת מרדות מדרבנן, אך באמת מלשונותיהם של הראשונים הנ”ל, שדנו בכללי דיני מלקות הרגילים בתורה ביחס לאיסור אונאת דברים, נשמע שכוונתן לחייבו במלקות דאורייתא. וכפי שאכן התקשה בדברי הב”י בשו”ת לחם רב ו.
אחרונים אחרים (עי’ בשדי חמד מערכת הל יב) הציעו דרכים שונות שייתכן אונאת דברים על ידי מעשה, כלומר על ידי פעולות שונות שמצערות את השני, ואז באמת נחשב כלאו שיש בו מעשה.
לדברי החפץ חיים כאמור בכל מקרה לא ילקו על לאו זה שהרי לאו שבכללות הוא. (ודבר זה מצריך עוד הרחבה כללית בנושא לאו שבכללות).
בנוסף להלן יתבאר שאם ליבת האיסור זה גרמת צער הלב לחבירו, יתכן שגם אם זה קורה על ידי מעשה, זה עדיין יחשב כלאו שאין בו מעשה, כיון שליבת האיסור אינו המעשה האסור כשלעצמו, אלא גרמת צער הלב שנוצרה ממנו.
אונאת דברים על ידי מעשה
כפי שהוזכר לעיל לעתים תתכן אונאת דברים על ידי מעשה הגורם צער לחברו.
הסמ”ע (סימן רכז)
ודע דמורש"ל ז"ל [בחידושיו לטור] כתב דאף דאיתמעטו הני מדין אונאה, מ"מ לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת, ובכלל לא תונו איש את אחיו הן וכמו שיתבאר ריש סימן רכ"ח, אם לא שהמוכר בעצמו לא ידע מאונאתו
כלומר החלוקה השרירותית בין אונאת ממון לאונאת דברים, היא לא תמיד חדה, אם המוכר לא ידע מהאונאה הממונית, אז המאנה עובר רק על איסור אונאת ממון, אך אם המוכר ידע מהאונאה ומיצר על אובדן כספו, הרי המאנה עובר גם איסור אונאת דברים, דברים – לאו דווקא דיבורים, כל פעולה או מעשה שגורם צער לשני.
ומכך נלמד שגם בדברים שבהם אין אונאת ממון, כמו קרקעות ועוד רבים, עדיין יעבור המאנה באונאת דברים אם המתאנה נודע לו על כך.
האור החיים בפירושו על התורה (בהר) על פסוק זה, גם כותב כמסקנא זו שבכל הדברים שאין בהם אונאה, מכל מקום עובר באונאת דברים, וציין על דבריו המנחת חינוך (שלח) ודברי פי חכם חן ושפתיים ישק.
אונאת דברים ללא מעשה או דיבור
האחרונים דנו במספר נידונים שקשורים לאונאת דברים שלא נעשית בפעולה מעשית, או בדיבור, אלא ברמיזה, באי עשייה וכדומה שגורמים לצער לשני, יש דוגמאות רבות מהחיים לזה, וננקוט את הדוגמאות שדנו האחרונים בספריהם.
בשו”ת חקרי לב (ג פ) ר’ רפאל חזן מגדולי פוסקי הדור באיזמיר ובארץ ישראל לפני כמאתיים שנה, אחד מן הספרים שמשמשים כיסוד לפסיקה ההלכתית בתחומים רבים דן בנושא בהרחבה, ותשובתו אולי המקיפה והיסודית ביותר בדיון זה.
מבלי להכנס לפרטי המעשה שם, האירוע הכללי שמתוארת בשאלה שמסיבות שונות החליט גבאי בית הכנסת בעת ברכתו אנשים רבים מהקהל לדלג על אחד מהם. ברור שיש כאן מלבין פני חבירו ברבים וכוו’, השאלה אם יש כאן אונאת דברים, או אולי אונאת דברים שייכת רק במעשים או בדיבורים, ולא בהמנעות מפעולה שמקובלת לבצע אותה ביחס לאחרים.
בשו”ת זקן אהרן (צה) לר’ אליהו הלוי שקדם לחקרי לב, דן בנידון שלא נכנס לכל פרטיו, אבל מדובר שם שהיה נוהג לקרוא לבנים על שם אביהם, וכאן הבנים סרבו לעשות כך ורצו לקרוא בשם אחר, ודן שם שיעברו בין היתר משום “לא תונו איש את עמיתו”. כאן מדובר במצער חבירו לא בצורה ישירה, אלא בכך שלא קורא על שמו.
עוד דוגמא מעניינת בדבריו של גדולי חכמי איזמיר בדור שלפני כמאה וחמישים שנה ר’ חיים פלאג’י בספרו תוכחת חיים (מקץ) התייחס למצב בו אדם שולח מכתב לחבירו לשאילת שלום או כל בקשה אחרת, והמקבל במודע ומבלי סיבה מוצדקת מחליט לא להגיב ולהתעלם מחברו, וכותב על כך ר’ חיים פלאג’י שעל ההתעלמות עצמה עובר ב “לא תונו איש את עמיתו”
כאמור התשובה המורחבת יותר באופן ספציפי בנושא היא של בעל החקרי לב, החקרי לב בגאונותו הרבה מאריך ומוכיח ממגון ראיות ננקוט את חלקן שיש בהם גם השלכה מעשית נוספת.
התולה עיניו על המקח – יש בזה שתי אפשרויות בולטות בסוגיית הגמ’. אפשרות אחרת שהוא מדבר נושא ונותן עם המוכר כשיודע הלקוח באופן מוחלט שאין כוונתו לקנות. כאן האונאה התבסס על דברים. לעומת זאת יש מצב כלשון הגמ’ תולה עיניו על המקח כלומר לא נשא ונתן בדיבור אל במראית העין בלבד, וגם בזה מבואר בגמ’ שעובר על לאו זה. (ההנחה הזו לא מוסכמת ומחוחלטת שיש הלומדים שר’ יהודה ורבנן חולקים, ולא נכנס לפרטים אלו). בלי מעשה, אלא רק במראית העין ובמיקוד בחפץ מסויים, וכתוצאה מכך בהמשך נגרם צער לחברו ועובר בלאו. (ויתכן שגם באופן הראשון הרי הצער המרכזי הוא במניעת הקנייה, ולכן עדיין ניתן לראותו כגרימת צער באי עשייה, אלא שקדם לה דיבור שפיתח צפייה אצל המוכר).
החקרי לב מוכיח מכך שגם באי עשייה שגורמת באופן מובהק צער לחברו עובר בלאו. (יש לדון בראייה זו ואכן יש שחלקו עליה עי’ במאמרו המקיף של הגרי”ח סופר בקובץ מקבצאל ט).
ספר החינוך כותב במצוה זו (שלח)
וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות
החקרי לב מניח שאין כוונת החינוך להנהגה ראויה בלבד, שהרי כללה בתוך הלכות ודיני המצווה, כך שניתן לדעתו ללמוד מדברי החינוך הלכה פסוקה שגם ברמיזה בלבד עובר באיסור זה. צער שנעשה בדרך של מניעה, הרי הוא כרמיזה שמצערת את חבירו.
ייתכן לפרש דברי החינוך שחלק זה איננו כחלק מן המצווה אלא כלשונו ראוי להזהר ואולי זה גם מדויק מאוד בלשונו של החינוך
ועובר על זה והכאיב את חבירו בדברים, באותן שפירשו חכמים זכרונם לברכה בבעל תשובה ובחולה ובכיוצא בהן. עבר על לאו זה.
ייתכן שכוונת החלק המודגש בלשון החינוך, לומר שאמנם ראוי להזהר בכל רמיזה, אבל לעבור על הלאו זה רק באותו שפירשו חכמים כלומר שמצער את חבירו בצורה אקטיבית.
על ההנחה הזו שיש להשוות בין צער לחברו בדרך של המנעות, ובין צער על ידי רמיזה מביא החקרי לב מקור נוסף חשוב בנושא זה מלשונו של בעל היראים (נא ) – ר’ אליעזר ממיץ מגדולי רבותינו הראשונים תלמידם של רבינו תם וגאוני דורו.
וכשם שאונאה בדברים כך אונאה בעין רע שאמר פני רעים שמסור ללב. כדתניא (ר' יהודה אומר ויראת מאלהיך ותניא) בהזהב [רי"א] אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך
ההבנה הפשוטה היא שכוונתו שבמראה פנים – שפניו רעים לחברו וגורם לו צער, נכלל ב “לא תונו” – מכאן הסיק החקרי לב כאמור שגם בדרך מניעה לא גרע ממראה פנים רעות לחברו שנכלל בלאו זה.
יש עוד ראיות נוספות שהחקרי לב עומד עליהם, הגרי”ח סופר במאמר מקיף שהוזכר לעיל השיג על ראיותיו, אך אם כי הראיות עצמן ניתנות לדחייה, הנוסח הכללי בראשונים נשמע שכל גרמת צער הלב נכלל באיסור, כך שלענ”ד מסקנת החקרי לב נראית די מבוססת.
וכאן המקום להזכיר דבר חידוש בנושא זה לשון הפסוק כאמור “לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך”, ובגמ’ במסכת בבא מציעא כפי שנביא להלן עמדו על כך וחז”ל משתמשים בכלל שנאמר פעמים רבות – דבר המסור ללבו של אדם נאמר בו ויראת מאלקיך.
ההבנה הפשוטה בכלל זה, הכוונה ללבו של הפוגע ופירש רש”י שם (בבא מציעא נח ב) שפעמים רבות הפוגע יוכל אולי לנסות או להראות שלא היתה כוונתו לשם פגיעה, ואולי כל הסיפור כמסיח לפי תומו וכדומה, אבל הקב”ה יודע את לבו של האדם אם היתה כוונתו לפגוע ולצער את חבירו או לא.
אך לא מעט מן הראשונים בהקשר זה מפרשים את המושג אחרת
קובץ שיטות קמאי מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב
פירוש כשתולה עיניו במקח חושב בעל מקח שלוקחו, וכיון שאין לו דמים אינו לוקחו, ומצטער בעל המקח, שהרי מסר הדבר ללבו, וכל דבר המסור לצער הלב נאמר בו ויראת מאלקיך
[רבינו ברוך ב"ר שמואל ספרדי מארץ יון].
כך כאמור גם לשון היראים הנ”ל ועוד. ולדבריהם משמעות הדבר המסור ללבו של אדם, הוא ביחס ללב של הנפגע, כלומר שמהות המצווה היא הפגיעה ברגשי הלב של השני ולא בפעולתו של הפוגע.
יש לזה גם השלכה שמלמדת שעלינו להזהר בדבר משום שפעמים רבות לעינינו המילים הללו אינן פוגעות, אך לשומע אותן הן צורבות לו את הלב, כך שצריך למקד את המחשבה ברגשותיו של האחר ולהבין מה המילים הללו יעשו להן.
אבל בנוסף אני חושב שיש כאן לימוד ל ליבת האיסור , הוא לא טמון במעשי הפוגע אלא בהשפעה הרגשית שהתרחשה אצל השומע, ייתכן וזה גם ילמד על הנושא האמור גם בדרך מניעה גם בדרך רמיזה, כל ש בלבו של הפוגע חלה פגיעה וצער, הגורם לכך נושא ב לא תונו.
הפן הרעיוני במצווה זו
החינוך (שלח)
שורש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בו.
ברור שזה שורש המצווה להרבות שלום ואחדות בעם ישראל, אך חז”ל באופן מיוחד החמירו באונאת דברים, כדי להגדיל את ערכה וחומרתה יותר ממצוות חברתיות אחרות.
בגמ’ שם (נח ב)
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך. ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה - ניתן להישבון, וזה - לא ניתן להישבון
רשב”י מדגיש שחומרת אונאת דברים בנויה על כך שנאמר בה ויראת מאלקיך. מה המשמעות של זה, מדוע אמירה זו מוכיחה על חומרת הדבר?
כאמור לעיל ויראת מאלקיך מתייחס לחובות הלבבות, לדברים המסורים ללבו של אדם. וחז”ל באים להדגיש שחובות הלבבות לעיתים חמורות יותר, שעליהם נאמר ויראת מאלהיך.
המהרש”א בגמ’ שם
ויש לפרש מדכתיב ביה ויראת והוה דבר המסור לבוחן לבבות לבד ה"ל גדול מאונאת ממון דה"ל דבר המסור להכיר גם לבריות דזה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד כו' כדאמרינן בפרק מרובה דמה"ט החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן וק"ל:
כלומר הבעיה בחטאי הלב, משום שהחוטא בהם מתיר לעצמו לחטוא משום שאין אדם יודע מחשבות לבו, וכופר בכך שהקב”ה מכיר בהם.
המהר”ם שיף מפרש מעט אחרת
גמ'. שזה נאמר בו ויראת מאלהיך. וטעמו דאמרינן בסמוך הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה שנאמר ובידו אנך וא"כ צריך לירא מהשם ב"ה עצמו ולפי שחביב אדם שנברא בצלם אלהים וזה מאנהו בדברים דאזיל סומקא וכו':
ויראת מאלהיך – מציין שנפרע הקב”ה מהמאנה את חברו בעצו שלא על ידי שליח.
וכדי להבין יותר את החלק הזה נקדים את המקורות
עמוס ז
(ז) כֹּ֣ה הִרְאַ֔נִי וְהִנֵּ֧ה אֲדֹנָ֛י נִצָּ֖ב עַל־חוֹמַ֣ת אֲנָ֑ךְ וּבְיָד֖וֹ אֲנָֽךְ:
(ח) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֵלַ֗י מָֽה־אַתָּ֤ה רֹאֶה֙ עָמ֔וֹס וָאֹמַ֖ר אֲנָ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י הִנְנִ֨י שָׂ֤ם אֲנָךְ֙ בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹֽא־אוֹסִ֥יף ע֖וֹד עֲב֥וֹר לֽוֹ:
(ט) וְנָשַׁ֙מּוּ֙ בָּמ֣וֹת יִשְׂחָ֔ק וּמִקְדְּשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל יֶחֱרָ֑בוּ וְקַמְתִּ֛י עַל־בֵּ֥ית יָרָבְעָ֖ם בֶּחָֽרֶב:
הנבואה הזו בהחלט סתומה וחתומה, ומפרשי הפשט פירשו שחומת אנך הכוונה חומה מדוייקת וישרה, ובידו אנך זה פלס המידה, ומראה הנבואה באה לציין שהקב”ה הולך לדקדק עם עמו ישראל “ולא אוסיף עוד עבור לו”.
אם זה המסר מה המשמעות של העמידה על החומה, האם הדקדוק עם עמו ישראל, קשור במהותו לחומה או לחומות ירושלים.
בגמ’ בבא מציעא (נט א)
אמר רב חסדא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, שנאמר הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך. - אמר רבי אלעזר: הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה, שנאמר ובידו אנך
כלומר חז”ל מפרשים אנך – מלשון אונאה. הדין כלפי עם ישראל והדקדוק חסר הפשרות, מתבסס על חטאי האונאה, ובידו אנך – כלומר זמין לפרוע על חטאי האונאה.
המהרש”א כותב על גמ’ זו, שלכן הקב”ה במראה הנבואה עמד על החומה, כשהשערים נעולים ובכל זאת רוצים להראות לתושבי העיר צריכים לעמוד על החומה, וזה הביטוי שבעקבות האנך, האונאה, הקב”ה דלג על השערים הנעולים ועמד על שורת אבני החומה.
הביטוי כל השערים ננעלים חוץ וכו’ מזכיר לנו את הביטוי ממסכת ברכות (לב ב) שערי דמעה לא ננעלו. האם יש קשר בין דמעה לאונאה.
ברור שבמובן הטכני בהחלט יש קשר ביניהם, כפי שהגמ’ שם אומרת לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצוייה אונאתה קרובה. ברור שאונאה שמביא לדמעה זה פסגת הצער שניתן לתאר, אבל אולי הקשר בין שערי דמעה לשערי אונאה, אפילו עמוק יותר.
המהר”ל (חידושי אגדות שם, וכן בנתיב אהבת הריע פרק ב)
ועוד יש לך להבין זה ממה שאמר לקמן הכל נמסר ביד שליח חוץ מן אונאה, וזה כי האונאה היא לנפש האדם, וכתיב אצל אונאה ואתם ידעתם את נפש הגר וגומר, שתראה מזה כי האונאה הוא לנפש והנפש הוא בידו של הקדוש ברוך הוא והדין הוא בידו של הקדוש ברוך הוא
אונאת במהותה כפי שציינו לעיל דבר המסור ללבו של אדם, אונאת היא נוגעת בנפש ולכן חז”ל ציינו כשם שהנפש ביד הקב”ה, כך הפורענות על חטא האונאה בידו היא.
ובאותו מקום כותב המהר”ל
, ולפיכך כאשר חרב בית המקדש שהוא הוויות העולם ננעלו שערי תפלה. אבל שערי דמעה שהם הפסד ובטול האדם ואינם הוויות העולם אין ענינם אל בה"מ, ולכך אף אם נחרב בה"מ לא ננעלו שערי דמעה. וכן האונאה הוא בטול הנפש כאלו אותו שמקבל אונאה אינו נחשב לכלום והוא דבר בטל ואונאה לנפש, והדמעות בטול כח הגוף ולכך אלו שניהם לא ננעלו.
הדמעה מבטאת תחושה פנימית של ביטול האישיות של האדם, כגון אובדן מרכיב חשוב בחייו וכדומה, אונאה מבקשת לבטל את נפשו של האדם את רגשותיו ואת לבו, יש דברים שהשערים ננעלים בפניהם, ויש דבר שהפורענות עליהם לא מיידית, אבל דבר חיוניים, כלומר דברים שקשורים בביטול אישיותו של האדם, הם חורגים מכך, פורענותם מהירה, והשערים כולם נפתחים בפניהם.
כך שמהותה של המצווה בעומק, לדאוג ולהמנע ככל הניתן מלצער את השני בהכל, גם בצער פעיל וגם בצער עקיף או סביל, משום שהמצווה מכוונת להעמדתה של אישיותו של האחר, והגנה עליה מפני כל גורם שעלול לפגוע ברגשותיה.
וישבתם על הארץ לבטח
החתם סופר (תורת משה ) דורש סמוכים, הפסוק שדנו בו “ולא תונו איש את עמיתו” נסמך אליו מיד הפסוק הבא “ועשיתם וכו’ וישבתם על הארץ לבטח”, כלומר הקפדה על איסורי אונאת דברים תחזק את הבטחון האישי והלאומי בארץ הקודש.
אפשר במעט להוסיף על דברי החתם סופר שהפרשה כולה ולא רק הפסוק הבא עוסקת באופן ישיר במצוות הקשורות לארץ כמו שמיטה יובל בתי ערי חומה וכו’, ובתוכם נכנסה מצוות האונאה, כנראה שהקפדה עליה קשורה במהותה לחיזוק הישוב בארץ ישראל.
כיצד זה קורה עי’ שם בחתם סופר במהלך נפלא, לא נכנס לדברים הללו כאן, רק נזכיר את דברי החינוך, ששורשה של מצוות האונאה היא האחדות בעם ישראל, וכפי שנכתב פעמים רבות זה הכוח שמחזק בטחונית את יושבי הארץ .
נבואת עמוס שהוזכרה לעיל על חומת האנך, לדברי האלשיך שם רומזת אף היא לחלוקה ולפירוד בין ישראל ובין יהודה, אותה חומה שנועדה לפצל את העם לשתיים, יסודה באונאת דברים.
לסיכום
עמדנו במקצת על אחד מן המצוות החברתיות המרכזיות שבתורה, שכפי שראינו כוללת בתוכה ענפים רבים, שיסוד כולם צער רגשי לחברו.
סיימנו בכך שהחיזוק מצווה זו, יוכל להגן עלינו אבל גם על יושבי ישראל כולה.
ונסיים בברכת הפסוקים בפרשת בחוקותי
וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם:
(ו) וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־ תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם:
(ז) וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב: