בס”ד
פרשת אמור – והבאתם את עומר
הלכות קצירת והבאת העומר
א. ספר החינוך ועוד מונים ארבעה מצוות בהקשר זה. א. להקריב קרבן העומר במוצאי חג הפסח. ב. לא לאכול מתבואה חדשה עד ט”ז בניסן. ג. לא לאכול קלי עד תאריך זה. ד. לא לאכול כרמל עד תאריך זה.
ב. הרמב”ם תמידין ומוספין (ז) מפרט את דיני קצירת והקרבן העומר, ובהלכות מאכלות אסורות (י) מונה את דיני איסור אכילת חדש קודם לעומר.
מנחת העומר
קרבן העומר נחשב כקרבן מנחה ועי’ מנחות נב ב בהערת התוס’ שם לגבי מעמדן של שתי הלחם כמנחה.
דין מנחה בקמיצה, וכך גם דין מנחת העומר כמבואר במשנה (מנחות עב ב) רש”י שם מכתב יד מציין שנלמד מהביטוי אזכרה שנאמר על מנחת העומר, ומכאן למדנו שאזכרה לפני ה’ במנחות מבוססת על הקמיצה.
מנחת שעורים
במנחת העומר נעשה שימוש בשעורים במקום בחיטים בשונה ממנחת שתי הלחם ויתר המנחות.
הרמב”ם (תמידים ומוספים ז) מציין שזו הלכה למשה מסיני.
האחרונים עמדו על דבריו שהגמ’ (מנחות סח ב) מציין מקורות מלימוד הפסוקים שמנחת העומר באה מן השעורים. ורבים ציינו שלפעמים הרמב”ם מכנה הלכה למשה מסיני, הלכות שונות שנלמדו ממדרש ההלכה שאינו מפורש בפסוקים.
בדרך הדרוש מדוע נבחרו רק שעורים יש מגוון גישות במפרשים, יש אמרו שהוא מאכל בהמה, ובא לציין את התעלות ישראל מדרגת בהמה לדרגת אדם ועוד ועוד.
מנחה נוספת שמשתמשים בהם לשעורים היא מנחת סוטה וכבר עמדו האם יש קשר בין שתי המנחות בגלל חומר הגלם המשותף?
הרמב”ן במנחת סוטה כותב
רמב"ן פרשת נשא
וטעם השעורים, שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול, וכענין צליל שעורים האמור בגדעון (שופטים ז יג) שפתרו אותו לסער ומהומה רבה. וכן בכלי חרס, סימן שתשבר ככלי יוצר, וכן העפר, כי עפר היא ואל עפר תשוב. וטעם "הוא" על הקמח, ויש לו סוד, כי למטה (בפסוק יח) בהיותו ביד האשה אמר "היא", ועתה הזכיר הזכרון תחלה, ואמר כי היא מזכרת עון:
דבריו הם כמובן מסודות התורה אך הרקאנטי (אמור) לדרכו של הרמב”ן סבור שגם מנחת העומר קשורה למידת הדין או ליתר דיוק למיתוקה ולביטולה, כך תפקידה של מנחת העומר, לתקן את הדין הרמוז בשעורים.
טעמי המצווה
במסכת ראש השנה (טז)
תניא, א"ר יהודה משום ר' עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקדוש ברוך הוא, הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות
כותב על כך החינוך (שב)
משרשי המצוה. כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו תתברך תבואתינו ויושלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו.
הקרבן נועד להזכיר לנו את חסד ה’ וטובו, על חידוש המחיה והכלכלה מדי שנה.
באיסור חדש כותב החינוך (שג)
משרשי המצוה, לפי שעיקר מחייתן של בריות היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהן קרבן ליי אשר נתנם טרם יהנו מהן בריותיו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [ברכות ל"ה ע"א] בדומה לזה, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל.
דינים אלו נובעים מהרצון הפנימי להקריב קרבן לה’ מהטוב שהשפיע בטרם נהנה אנחנו מטובו, כעין דין ברכה קודם אכילה, כלומר הודאה והכרה פנימית בטובו ולתת לו מידו.
ולאור דברים אלו כנראה שההכרה וההודאה לטוב ה’ היא המשפיעה ברכה לתבואה שבשדות.
הקשר המהותי בין קרבן העומר לארץ ישראל
במסכת מנחות (פג ב) שנינו
כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ
דעת ר’ יוסי ברבי יהודה שם שניתן להביא מנחת העומר גם מחוץ לארץ
במחלוקת זו בגמ’ שם מבואר ששאלה זו תלויה בשאלה האם חדש נוהג בחוץ לארץ, אם אכן נוהג אז ניתן להביא מנחת העומר גם מחוץ לארץ ואם אינו נוהג לא ניתן להביא אלא מהארץ.
להבנה זו מנחת העומר משמשת כמתיר לתבואה החדשה ולכן אם אין חדש נוהג בחו”ל לא ניתן להביא משם מנחת העומר כי הרי תבואה זו איננה בכלל האיסור כדי שתוכל לשמש כמתיר.
אך הרמב”ם פוסק את שני הדברים להלכה, גם חדש נוהג בחו”ל וגם לא ניתן להביא מנחת העומר מחו”ל, וכבר עמדו האחרונים על דעתו שנראה שפסק תרתי דתסתרי.
לא נכנס לדיון כולו אבל מסקנת רוב האחרונים שהתליה הזו היא חד כיוונית, כלומר אם חדש לא נוהג בחו”ל אכן לא שייך להביא מנחת העומר מחו”ל אבל אם חדש נוהג בחו”ל לא בהכרח שניתן להביא משם מנחת העומר, משום שבנוסף להיותה של מנחת העומר כמתיר יש לה משמעות נוספת של קרבן ראשית שקשורה במהותה לארץ ישראל, ולכן ייתכן שבכל זאת לא ניתן להביא מנחת העומר אלא מהתבואה שבארץ.
ויקרא רבה (כח)
לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר
רואים שוב את הקשר העמוק בין ארץ ישראל ובין מנחת העומר וכאמור זה הבסיס להלכה שמנחת העומר צריכה להיות מארץ ישראל בלבד.
מלחמת גדעון – צליל לחם שעורים
בספר שופטים (ו) מתוארת המלחמה הממושכת והמתישה בין ישראל למדיין
שופטים פרק ו
(א) וַיַּעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְקֹוָ֑ק וַיִּתְּנֵ֧ם יְקֹוָ֛ק בְּיַד־מִדְיָ֖ן שֶׁ֥בַע שָׁנִֽים:
(ב) וַתָּ֥עָז יַד־מִדְיָ֖ן עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל מִפְּנֵ֨י מִדְיָ֜ן עָשֽׂוּ לָהֶ֣ם׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַמִּנְהָרוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר בֶּֽהָרִ֔ים וְאֶת־הַמְּעָר֖וֹת וְאֶת־הַמְּצָדֽוֹת:
(ג) וְהָיָ֖ה אִם־זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵ֑ל וְעָלָ֨ה מִדְיָ֧ן וַֽעֲמָלֵ֛ק וּבְנֵי־קֶ֖דֶם וְעָל֥וּ עָלָֽיו:
(ד) וַיַּחֲנ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם וַיַּשְׁחִ֙יתוּ֙ אֶת־יְב֣וּל הָאָ֔רֶץ עַד־בּוֹאֲךָ֖ עַזָּ֑ה וְלֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִֽחְיָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְשֶׂ֥ה וָשׁ֖וֹר וַחֲמֽוֹר:
(ה) כִּ֡י הֵם֩ וּמִקְנֵיהֶ֨ם יַעֲל֜וּ וְאָהֳלֵיהֶ֗ם יבאו וּבָ֤אוּ כְדֵֽי־אַרְבֶּה֙ לָרֹ֔ב וְלָהֶ֥ם וְלִגְמַלֵּיהֶ֖ם אֵ֣ין מִסְפָּ֑ר וַיָּבֹ֥אוּ בָאָ֖רֶץ לְשַׁחֲתָֽהּ:
עם ישראל כפי שניתן להבין נמצא באזלת יד וביאוש מוחלט.
עד שמגיע גדעון – גדעון רואה מלאך בעפרה, ומיד נגש אליו בטענות
(יג) וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו גִּדְעוֹן֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י וְיֵ֤שׁ יְקֹוָק֙ עִמָּ֔נוּ וְלָ֥מָּה מְצָאַ֖תְנוּ כָּל־זֹ֑את וְאַיֵּ֣ה כָֽל־נִפְלְאֹתָ֡יו אֲשֶׁר֩ סִפְּרוּ־לָ֨נוּ אֲבוֹתֵ֜ינוּ לֵאמֹ֗ר הֲלֹ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הֶעֱלָ֣נוּ יְקֹוָ֔ק וְעַתָּה֙ נְטָשָׁ֣נוּ יְקֹוָ֔ק וַֽיִּתְּנֵ֖נוּ בְּכַף־מִדְיָֽן:
ה’ עונה לו בתגובה -
(יד) וַיִּ֤פֶן אֵלָיו֙ יְקֹוָ֔ק וַיֹּ֗אמֶר לֵ֚ךְ בְּכֹחֲךָ֣ זֶ֔ה וְהוֹשַׁעְתָּ֥ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִכַּ֣ף מִדְיָ֑ן הֲלֹ֖א שְׁלַחְתִּֽיךָ:
באיזה כח מדובר? פירשו חז”ל בכח לימוד זכות על בני ישראל.
גדעון בדבריו אמנם לא הזכיר בפירוש את זכויות ישראל, אבל אולי גדעון היה היחיד בדור שהחליט שעם המצב הנוכחי אינו משלים, ובקריאה מעומק הלב הוא קורא לישועה, בכוח זה הוא ילך ויושיע את ישראל.
לאחר התיאור המורכב שם על נבואות גדעון השונות בהקשר זה, מגיעים לרגע ההכרעה.
שופטים ז
(ט) וַֽיְהִי֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יְקֹוָ֔ק ק֖וּם רֵ֣ד בַּֽמַּחֲנֶ֑ה כִּ֥י נְתַתִּ֖יו בְּיָדֶֽךָ:
(י) וְאִם־יָרֵ֥א אַתָּ֖ה לָרֶ֑דֶת רֵ֥ד אַתָּ֛ה וּפֻרָ֥ה נַעַרְךָ֖ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה:
(יא) וְשָֽׁמַעְתָּ֙ מַה־יְדַבֵּ֔רוּ וְאַחַר֙ תֶּחֱזַ֣קְנָה יָדֶ֔יךָ וְיָרַדְתָּ֖ בַּֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֵּ֤רֶד הוּא֙ וּפֻרָ֣ה נַעֲר֔וֹ אֶל־ קְצֵ֥ה הַחֲמֻשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה:
(יב) וּמִדְיָ֨ן וַעֲמָלֵ֤ק וְכָל־בְּנֵי־קֶ֙דֶם֙ נֹפְלִ֣ים בָּעֵ֔מֶק כָּאַרְבֶּ֖ה לָרֹ֑ב וְלִגְמַלֵּיהֶם֙ אֵ֣ין מִסְפָּ֔ר כַּח֛וֹל שֶׁעַל־שְׂפַ֥ת הַיָּ֖ם לָרֹֽב:
(יג) וַיָּבֹ֣א גִדְע֔וֹן וְהִ֨נֵּה־אִ֔ישׁ מְסַפֵּ֥ר לְרֵעֵ֖הוּ חֲל֑וֹם וַיֹּ֜אמֶר הִנֵּ֧ה חֲל֣וֹם חָלַ֗מְתִּי וְהִנֵּ֨ה צלול צְלִ֜יל לֶ֤חֶם שְׂעֹרִים֙ מִתְהַפֵּךְ֙ בְּמַחֲנֵ֣ה מִדְיָ֔ן וַיָּבֹ֣א עַד־הָ֠אֹהֶל וַיַּכֵּ֧הוּ וַיִּפֹּ֛ל וַיַּהַפְכֵ֥הוּ לְמַ֖עְלָה וְנָפַ֥ל הָאֹֽהֶל:
(יד) וַיַּ֨עַן רֵעֵ֤הוּ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣ין זֹ֔את בִּלְתִּ֗י אִם־חֶ֛רֶב גִּדְע֥וֹן בֶּן־יוֹאָ֖שׁ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ל נָתַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ בְּיָד֔וֹ אֶת־מִדְיָ֖ן וְאֶת־כָּל־הַֽמַּחֲנֶֽה
אותו חלום שמחזק את לבו של גדעון במלחמה מורכב ממראה של צליל לחם שעורים, שהופך ומכרה את המחנה.
בפירוש המילה צליל לחם שערים, במפרשי הפשט יש שתי הצעות צליל משום השמעת קול, כלומר לחם שעורים שמשמיע קול ומפיל את מחנה האויב, ופירוש נוסף צליל מלשון צלי אש, כלומר לחם שעורים צלוי – אפוי היטב שמכה ומפיל את המחנה.
ויקרא רבה כח
אמר רבי אבהו ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר (שופטים ז) ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים, מהו צליל לחם שעורים רבנן אמרי על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים ובזכות מה ניצולו בזכות לחם שעורים ואיזו זו מצות העומר
המפרשים על המדרש שם (עץ יוסף מהרז”ו כלי יקר ועוד) המילה צליל לפירוש זה טומנת בחובה שתי משמעויות א. צלול – נקיות וריקניות. ב. לשון הצלה. והשילוב בין שניהם מייצר – למרות שהדור היה צלול, כלומר ריק ונקי ממעשים ומצדיקים, בכל זאת זכו לצליל - להצלה. (ואכן כפי שניתן לראות במילה זו בפסוק ישנו כתיב צלול וקרי צליל).
כלומר מנחת העומר נועדה לחזק את ישראל ולהצילם דווקא בתקופה שהם צלולים – ריקים מתוכן וצריך להבין מדוע.
בספרי הקבלה וכפי שכתב נכתב לעיל, מבארים שהשעורים רומזים למדת הדין, והקרבת רומזת לביטולה.
לאור זה כותב באמרי אמת (פסח)
העומר בא משעורים שזה רמז למדת הדין כדאיתא ברמב"ן פרשת נשא (ה טו) גבי מנחת סוטה הבאה מקמח שעורים שזה על שם הכתוב (ירמיה כג יט) הנה סערת ה' חמה יצאה וגו' על ראש רשעים יחול, וכשמתייגעין מהפכין מדת הדין לרחמים ומדת הדין על ראש רשעים תחול, וזהו גם מה דאיתא במדרש (ויק"ר כח ו) על מה שכתוב במדין (שופטים ז יג) והנה צליל לחם שעורים ובזכות מה ניצולו בזכות לחם שעורים ואיזו זו זו מצות העומר, היינו שעל ידי העומר נתהפכה מדת הדין על מדין וזה שכתוב שם והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין.
לחם שעורים מכונה מידת הדין, וכשהוא מתהפך במחנה מדין, כלומר מדת הדין מתהפכת במחנה, ורמזו הרומזים על כך שנהפכה מדת הדין לצליל, – למידת הרחמים.
האלשיך כותב קרוב יותר לפשט
והענין היה שהראהו ה' כי עם שישראל היו בלתי ראוים, עם כל זה צליל לחם שעורים, היא מצות העומר, היה מתהפך במחנה מדין, והוא שהיה העומר מתהפך, כי זכות העומר היה בא להציל, ולהיות במחנה מדין היה הדבר מתהפך באמור הללו עובדי עבודת אלילים והללו עובדי עבודת אלילים כי כמדין כן ישראל. וזהו מתהפך:
כלומר המהפך האמור כאן, הוא המהפך ביחס לעם ישראל, לפני כן היחס אליהם היה כעובדי עבוזה זרה וכיתר העמים, המהפך הוא שכעת עם ישראל מקבל יחס אחר, כעם נבחר וכעם סגולה, שסגולתו קיימת גם אם הם ריקים ממעשים, וזה משמעות המהפך. והמהפך הזה קשור כאמור למנחת השעורים – מנחת העומר.
כיצד קשור המהפך הזה למנחת השעורים, וכיצד הוא קורה?
בספר משך חכמה (הפטרת שבת הגדול)
וזה הכוונה בשופטים (ו, ו) "וידל ישראל מאוד" ואמר בילקוט (סימן ס) שלא היה בידן להקריב מנחה שנאמר (ויקרא יד, כא) "ואם דל הוא וכו'", פירוש שלא היה ביניהן חיבור וקישור זה לזה שנפרדו זה מזה, שהיו עובדין לבעל ולאשרה ולא היו מקושרין להאחד היחיד המקשר כולם כאחד, והיו נפרדין, ואין שותפין מקריבין מנחה. ולכן בסוף אמר לו (שופטים ז, יג) "צליל לחם שעורים" - זה מנחת העומר, שהיו נחשבין לצבור וכלליותם שקול כנגד כל מדין ועמלק, שכל אחד מישראל שקול הרבה ויכולין להקריב מנחה, ושעורים ליכא ביחיד רק בציבור ודו"ק.
אחדות ישראל רמוזה במנחת שעורים, משום שמנחה אי אפשר להביא מספר אנשים אלא אם כן מוגדרים כציבור, כלומר כיחידה אחת, והמנחה הציבורית הזו מלמדת על אחודתם של ישראל, וכנראה במקום שעם ישראל מאוחדים, היחס אליהם אחר.
בית אב לכך במסכת חגיגה כו א
אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים - הכתוב עשאן כולן חברים.
כמבואר שם בגמ’ וכפירוש רש”י עם ישראל נחשב כולו לחברים (במובן של תלמידי חכמים) בשעת אחדותם שנאספים ביחד, וכנראה שקרבן האחדות של ישראל לדעה זו הוא שעמד להם בימי גדעון.
דרך נוספת להבין כיצד השפיע קרבן העומר על הצלחת המלחמה בימי גדעון
שם משמואל (ויחי)
דהנה בגדעון כתיב (שופטים ז' י"ג) צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, וברש"י הוא זכות העומר הקרב בפסח, וידוע שחטה היא בשכל ושעורה היא מאכל בהמה והיא מתיחסת לנפש הבהמית שבאדם, והעומר בא מן השעורים לזכך את הנפש הבהמית שבאדם, היינו שהלב יהי' נמשך מעצמו אחר רצון השי"ת אף בלי הארת השכל, וע"כ גדעון בא ממנשה כנ"ל שאליו מתיחסת שלימות הלב,
הקרבן של השעורים מלמד על הלב הנמשך אחר ה’, גם ללא תבונת השכל המעמיקה. ולכן קרבן השעורים כמאכל בהמה במובן מסויים מראה חיבור וקשר עמוק יותר בין ישראל לאביהם שבשמים, קשר שהוא יותר עמוק מתפיסות ותובנות, ומקומו שוכן עמוק בתוך הלב.
והקשר הזה כנראה עמד לישראל בימי גדעון, שייצג גם את עם ישראל שאז היה ריק ממעשים, אבל בכל זאת בתוך תוכו טבוע בו הקשר לאלקי ישראל בעומק הלב.
מלחמת תנופה
בנבואת ישעיה (ל) המתייחסת למפלת אשור בשערי ירושלים -
(ל) וְהִשְׁמִ֨יעַ יְקֹוָ֜ק אֶת־ה֣וֹד קוֹל֗וֹ וְנַ֤חַת זְרוֹעוֹ֙ יַרְאֶ֔ה בְּזַ֣עַף אַ֔ף וְלַ֖הַב אֵ֣שׁ אוֹכֵלָ֑ה נֶ֥פֶץ וָזֶ֖רֶם וְאֶ֥בֶן בָּרָֽד:
(לא) כִּֽי־מִקּ֥וֹל יְקֹוָ֖ק יֵחַ֣ת אַשּׁ֑וּר בַּשֵּׁ֖בֶט יַכֶּֽה:
(לב) וְהָיָ֗ה כֹּ֤ל מַֽעֲבַר֙ מַטֵּ֣ה מֽוּסָדָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יָנִ֤יחַ יְקֹוָק֙ עָלָ֔יו בְּתֻפִּ֖ים וּבְכִנֹּר֑וֹת וּבְמִלְחֲמ֥וֹת תְּנוּפָ֖ה נִלְחַם־בה בָּֽם:
הביטוי היחודי שנאמר כאן מלחמת תנופה מה משמעותו?
במדרש ויקרא רבה (אמור) ומצוטט בפירוש רש”י שם בנביא
ארשב"נ היא שעמדה להם בימי חזקיהו הה"ד (ישעיה ל) והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה' עליו בתופים ובכנורות ובמלחמות תנופה נלחם בה וכי יש מלחמת תנופה באותו הדור הוי אומר זו מצות העומר
וכפי שציין רש”י שם האירוע עצמו היה בליל הפסח, כך שיתכן שהפסוק עצמו מתייחס ל טז בניסן יום לאחר התחלחת המערכה. (צריך עדיין להבין פרט זה).
עומר שעורים – לביטול גזירת המן
בגמ’ במסכת מגילה (טז א)
בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא, אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה. אמר להו: במאי עסקיתו? - אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי.
כלומר המן הבין שהעיסוק בדיני מנחות הועיל לבטל את גזירת השמד שהוא גזר.
במדרש רבה (פרשת אמור) פירשו חז”ל שהעיסוק של מרדכי ודורו היה במנחת העומר, ועל זה אמר המן שעיסוק זה ביטל את גזירתו.
לסיכום
עמדנו במקצת ממש ביסודה של מנחת העומר יש עוד הרבה מה לדון ולהאריך וכאן נכתב בקיצור, על הקשר בין מנחת העומר והצלחה במלחמה יש לציין עוד בספר מושב זקנים לרבותינו הראשונים (אמור)
ראשית קצירכם. אמר הב"ה אתם נקראתם ראשית שנ' (ירמי' ב' ג') ראשית תבואתה, הביאו לפני ראשית, ואמחה מפניכם ראשית זהו זרע עמלק שנקרא ראשית שנ' (במדבר כ"ד כ') ראשית גוים עמלק. עמר ע' מר, ע' אומות שנקראו מר שנ' (ישעי' מ' ט"ו) הן גוים כמר מדלי ועכשיו שבטל הבאת ראשית מעלה אני עליכם כאילו הקרבתם: