בס”ד

פרשת תזריע מצורע – על אחדות ישראל

בשורת נגעי הצרעת

בפרשת מצורע

(לד) כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם:

במסכת הוריות (י)

דכתיב: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בשורה היא להם שנגעים באים עליהם, דברי רבי יהודה

משמעות הבשורה בהקשר של דברי הגמ’ שם כמבואר שם, הכוונה שחטא תדירי שסביר שיקרה, ייתכן שהתורה תכתוב עליו שהוא צפוי לקרות.

רש”י מצטט את דברי מדרש רבה

(לד) ונתתי נגע צרעת - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:

בהמשך יורחב יותר במשמעותה של הבשורה הטמונה בהקשר של הנגעים, ובאופן רחב יותר במהותה של הצרעת, בין היתר דרך מגוון אירועים שבהם ניתנה הצרעת כעונש, וכבשורה.

נגעים יחודיים

כפי שהאריכו עוד מפרשים שנגעי הצרעת אינם נגעי הצרעת המוכרים לרפואה, אלא נגעי צרעת יחודיים שנוהגים בעם ישראל בלבד. ועי’ ברש”ר הירש שהרחיב לשלול את התפיסה שדיני נגעים מבוססים על סיכוניים רפואיים, והשפעה סביביתית בלבד.

הכלי יקר הוסיף (פרשת מצורע) וכך עוד רבים -

כי למכה זו אין תרופה בדרך הטבע כך לצרעת זה אין תרופה בדרך הטבע להודיעו כי יד ה' עשתה זאת, וצרעת נעמן יוכיח שנלאו חכמי הרופאים מלבקש לו תרופה ואם כן בהכרח ישיב אל לבו החוטא לסור מדרכו הרעה

יש עוד מקורות לפרט זה, שהנגעים היו יחודיים אל ישראל, ובנוסף ללא תרופה אפשרית.

נגעים בחוץ לארץ

מעבר לבשורת הנגעים שיש לעמוד עליה, נגעים מוזכרים כאן רק בבואם לארץ, ואכן נגעי בתים אינן נוהגים אלא בארץ כנאמר בבית ארץ אחוזתכם, לגבי נגעים באופן כללי כותב הרמב”ם

רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק יא

טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, וכהן שטמאו מצוה לטהרו שנאמר לטהרו או לטמאו, והכל כשרין לטהר את המצורע אפילו זב ואפילו טמא מת, ואין מצורע מטהר מצורע, ואין מטהרין שני מצורעין כאחת שאין עושין מצות חבילות.

במהות, נגעים אינן מצוות התלויות בארץ, ובפרט נגעי בגדים ונגעי אדם, אבל בכל זאת כותב הרמב”ן (תזריע)

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה:

נגעים נוהגים רק בארץ משום שהם כרוכים בהשגחת ה’ יחודיית על עם ישראל שתקפה ביתר שארת בארץ ישראל נחלת ה’.

ובהמשך יורחב עוד על ההקשר המהותי בין ארץ ישראל ובין הנגעים.

כפי שמציין זאת הרמב”ם אין קשר מהותי בין המקדש, ובין נגעי הצרעת כך שהם נוהגים גם שלא בפני הבית, ואכן על דבר זה נפתח דיון רחב בעיקר באחרונים מדוע באמת לא נוהגים כיום דיני נגעים, ולמרות שישנן קשיים לקיים את כל דיני טהרת המצורע, כפי שהעירו האחרונים שחסרה תולעת שני, ודברים נוספים שנדרשים להשלמת הטהרה, אבל לטמא את המצורע כדיני התורה מדוע לא ינהג היום. (במאמר של ר’ אשר וייס שליט”א מבקש לכרוך בין טומאת המצורע לטהרתו כך שכל שלא ניתן לקיים את טהרתו לא ניתן לבצע את הליך טומאתו. הדברים מחודשים וקשים כפי שהרב מציין שם, בפרט שהמגבלות הן טכניות בלבד ולא מהותיות).

הדיון הוא לא רק תיאורטי, אלא ישנן מגוון השלכות כגון חובת פריעה פרימה כניסה לירושלים וכן הלאה בזמן הזה.

ההסבר הרווח המקובל שאין נוהגים כיום דיני נגעים, משום שצריך כהן מיוחס, והאריכו בזה (שבט הלוי ג קסח, יד חנוך מט ועוד) כמובן שזה מביא אותנו לדיון הרחב מה מעמדם של כהני חזקה, אבל לגופו של עניין כיון שאבחנת הכהן היא חיונית לדיני מצורע לכן אינו נוהג בזמן הזה. (יש עוד אריכות בזה).

שורשי המצווה

החינוך כדרכו כותב את שורשי המצווה (קסט)

משרשי המצוה, לקבוע בנפשותינו כי השגחת השם ברוך הוא פרטית על כל אחד ואחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב [איוב ל"ד, כ"א] כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, ולכן הוזהרנו לתת לב אל החולי הרע ולחשוב כי החטא גרם אותו, וכבר אמרו זכרונם לברכה [ערכין ט"ו ע"ב] כי בחטא לשון הרע יבוא ברוב, ולא ניקחנו דרך מקרה

שורש המצווה, להסתכן על שורש הנגע, ועל מה שהביא אותו, ולא לתלותו במקרה, כדי שנוכל לתקן את מעשינו על בסיס ההכרה הזו.

כדי להבין במה דברים אמורים, יש לדון בהרחבה על מה נגעים באים ומה השורש של האפשרויות השונות

בחז”ל ישנן מגוון רשימות על מה נגעים באים לדוגמא בגמ’ במסכת ערכין (טז)

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין.

שם מצויין גם מקור לכל עילה והקשר שלה לנגע הצרעת, יש מדרשי חז”ל שבהם כתוב עשרה דברים וישנן גם ט”ז דברים ועוד ועוד, אך ננסה לעמוד על השורש.

הרש”ר הירש (ויקרא יג) בפירוש במהלך הרחבה גדולה על הנגעים ומהותם כותב כך

אם נשווה לנגדנו את כלל תורת הנגעים, נראה בהם מוסר גדול של ההשגחה האלוהית הפרטית. במדינה היהודית האלוהית יש עונש ותיקון גם לאותם חטאים חברתיים - כגון גאווה, שקר, צרות עין, מלשינות וכו' - שהם מחוץ לסמכות דין בשר ודם

הרש”ר מרחיב בכמה מקומות בפירושו, שמהותם של החטאים שבעטיים מגיעים הנגעים זה בעיקר חטאיים חברתיים, כלומר חטאים שמהותם פגיעה בתקינות החברה ובאחדותה, על מעשים כאלו מגיעים הנגעים.

במדרש ויקרא רבה (טז א) מבוססים חטאי הנגעים על הפסוקים במשלי (פרק ו)

(טז) שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵ֣א יְקֹוָ֑ק וְ֝שֶׁ֗בַע תועבות תּוֹעֲבַ֥ת נַפְשֽׁוֹ:

(יז) עֵינַ֣יִם רָ֭מוֹת לְשׁ֣וֹן שָׁ֑קֶר וְ֝יָדַ֗יִם שֹׁפְכ֥וֹת דָּם־נָקִֽי:

(יח) לֵ֗ב חֹ֭רֵשׁ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֑וֶן רַגְלַ֥יִם מְ֝מַהֲר֗וֹת לָר֥וּץ לָֽרָעָה:

(יט) יָפִ֣יחַ כְּ֭זָבִים עֵ֣ד שָׁ֑קֶר וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֝דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים

כך שעל שבעת חטאים אלו מגיע עונש הנגעים, אך יחד עם זאת ניתן להבין מלשונות הפסוקים שתועבת ה’, ואולי החטא המרכזי והשורשי מחטאי הנגעים הוא “משלח מדנים בין אחים”.

כדוגמא מביא במדרש רבה על צרעתו של פרעה בעת נטילת שרה, משום ההפרדה שיצר בינה לבין אברהם.

אם זה הדבר השורשי - יצירת פילוג ופירוד, ניתן להבין גם את דיני ההנהגה עם מצורע בימי טומאתו וכדלהלן

האם ייתכנו נגעי צרעת כייסורי אהבה

כלומר האם בהכרח כל נגעי הצרעת הם עונש על חטא, או שאולי ניתן גם למצוא בהם הזדמנות, ואולי הם אפילו בשורה כדלעיל כך שייתכנו להיות גם כיסורין של אהבה (במושג זה כשלעצמו יש להאריך במקום אחר).

הגמ’ במסכת ברכות דנה בשאלה זו בדיוק (ה ב)

ונגעים לא? והתניא: כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו - אינן אלא מזבח כפרה! - מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו. ואי בעית אימא: הא לן והא להו.

בתירוץ השני מחלקת הגמ’ בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ ובביאור החילוק פירש רש”י שם -

הא לן והא להו - בארץ ישראל שערי חומה מקודשות בה, ומצורע טעון שילוח חוצה להן - אינן יסורין של אהבה, בבל שאין טעונין שילוח, והן מזבח כפרה - הוו יסורין של אהבה.

כבר כאן ניתן לראות שאת עונש המצורע בצרעתו ניתן לחלק לשני חלקים, היסורים מהנגעים עצמם, והצורך לשבת בדד מחוץ למחנה, לדברי רש”י יסורי הנגעים יכולים להיות כיסורים של אהבה, אך ריחוק חברתי זה כבר חורג מן המושג יסורין של אהבה.

הנצי”ב (העמק דבר תזריע) מציע דרך הפוכה

אלא נראה להיפך דמצות שהמצורע נוהג בם הוא עיקר המכפר, כמש"כ בה"ג לענין אבל ומוחרם, וכ"כ הרא"ה בס' החינוך לענין צרעת, ולפי"ז הוא להיפך דבא"י ובד' מראות הללו שנוהג בם דיני מצורע המה מזבח כפרה, משא"כ אם לא הגיעו לידי כך או בבבל אינן יסורין של אהבה

הנצי”ב לפי תפיסה זו רואה את התהליך המורכב של הבידוד מן החברה, גם הוא כחלק מן התיקון, ולכן ניתן לראותו כיסורין של אהבה. כך שיש כאן שני גישות האם הריחוק החברתי של המצורע נתפס כעונש, או כתהליך של תיקון, ונדון בצדדים אלו עוד להלן.

בין כך ובין כך למדנו מן הדברים שאת עונש המצורע יש להפריד לשני חלקים לצורך אבחנה נכונה, בין הסבל והיסורין מן הנגעים, ובין הריחוק החברתי הנגזר מהן ונרחיב בזה עוד לקמן.

על בסיס אבחנה זו יש לראות כך גם את הליך הטהרה, כמפורט בפרשת מצורע, הליך הטהרה מחולק לשני חלקים, החלק הראשון המצורע באמצעות ציפורים תולעת שני וכו’, המצורע מקיים תהליך טהרה שמאפשר לו להכנס אל המחנה, אך עדיין “וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים”, רק לאחר תהליך הטהרה המשני, יוכל גם לחזור לאוהלו.

ייתכן שהסיבה לחלוקת הטהרה לשני חלקים, מבוססת על אותה חלוקה בעצמה שהוזכרה, כלומר החלק הראשון בטהרה נועד לתקן את הבידוד החברתי ולהביאו לתוך המחנה, והחלק השני לתקן את הנגע בעצמו כך שיוכל לשוב גם לאוהלו.

בדד ישב

נתמקד כאן בעיקר בחלק השני “בדד ישב מחוץ למחנה מושבו” ההסבר לעונש זה מוסבר בגמ’ (ערכין טז)

בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: בדד ישב וגו'

כאמור החטא המרכזי, שבעטיו מגיעים הנגעים “משלח מדנים בין אחים” והוא הגורם גם כן כמידה כנגד מידה להצריך את המצורע לשבת בדד מחוץ לאוהלו.

בגמ’ במסכת הוריות (י א) למדנו מעוזיה (יורחב להלן) שמלך שנצטרע עובר ממלכותו, וביאר המהר”ל את שורש הדברים

וכך העם בכללו משועבד זה לזה לסייע זה לזה, עד שעל כל אחד מן העם יש עבדות, והמלך משועבד אל הכל אבל המצורע שנאמר עליו (ויקרא י"ג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, שהוא נבדל מן הכלל שהרי כתיב בדד ישב, וזה נקרא שהוא חפשי כאשר הוא מופרש מן הכלל שאז לא שייך לומר עליו שיש עליו שעבוד כלל

הסיבה שהמלך עובד ממלכותו בעקבות הצרעת, אינה בגלל החולי שבה, אלא בגלל גזירת ה “בדד” שבה, מלך במהותו צריך להיות קשור ומחובר לעם, כיון שבעקבות הנגעים לא יוכל המלך להתחבר לעם לכן הוא נפסל מלהמשיך להיות למלך על ישראל. (לגופה של הלכה במקום אחר נכתב שזה רק בצרעת קבועה ויש להרחיב בזה).

בגמ’ במסכת יומא (כב ב)

דאמר רב יהודה אמר רב: ששה חדשים נצטרע דוד, ופרשו הימנו סנהדרין, ונסתלקה הימנו שכינה, דכתיב ישובו לי יראיך וידעי עדותיך, וכתיב השיבה לי ששון ישעך

דוד נצטרע בעקבות מעשה בת שבע ואוריה החתי ובגמ’ במסכת סנהדרין (קז א) שאותן חודשים שהצטרע לא נחשבים מתקופת מלכותו, כאמור כנראה משום שמצורע ומלכות אלו דברים מנוגדים. (יש לעיין עוד האם חטא בת שבע ודוד, הוא גם כן קשור לפגיעה בעם כולו, שבשל כך נדחה דוד באופן זמני מלהיות למלך?).

עד עולם

הבידוד מעם ישראל לא מסתיים רק בבידוד פיזי, אלא בדבר שורשי יותר וכפי שכותב בפרי צדיק (חג הפסח)

וכנגד השלוש קליפות יש שלוש טומאות מצורע משולח אף ממחנה ישראל שהוא כנגד קליפת הקנאה שאין לו חלק בישראל כלל, וגחזי דכתיב ביה (מלכים - ב ה', כ"ז) וצרעת נעמן וגו' עד עולם למדו מזה (סנהדרין ק"ז ב) שאין לו חלק לעולם הבא כיון שמשולח מכלל ישראל, ועל זה נאמר טורף נפשו באפו שאף הנפש שהוא ממדת מלכות ה' תתאה כנסת ישראל טורף ליה ועקיר ליה

בהמשך נדון בפרשת גחזי ובמה שניתן ללמוד ממנה, אך לגופו של עניין הבידוד מישראל עוקר גם את נפשו מן השורש של כלל ישראל, כך שבמצבים קשים יותר מאבד אפילו את חלקו מן העולם הבא.

צרעתו של משה רבינו

רש”י כותב (פרשת קורח) על הפסוק “ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה’ ביד משה לו”

רמז לחולקים על הכהונה שלוקיןז בצרעת, כמו שלקה משה בידו שנאמר (שמות ד, ו) ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, ועל כן לקה עוזיה בצרעת

נדון בהמשך בפרשת עוזיה כמו כן, אבל יש להבחין כאן להקשר, מחלוקתו של קורח, שנרמז עונשה במה שלקתה ידו של משה שהצטרעה כשלג, האם אכן יש קשר בין שני האירועים הללו, בין מחלוקת ובין הצרעת שמשה נצטרע בידו? או שאולי יש כאן רק רמז לצרעת כעונש, על בסיס אירועים נפרדים לחלוטין?

מצאתי בספר נחלת יעקב (לוברבוים של בעל ‘נתיבות המשפט’)

ואח"כ הראה לו נגד מה שמשה אמר "מי אנכי כי אוציא את בני ישראל", ולזה הראה לו במשל "הבא נא ידך בחיקך", כי זה ידוע כי מי שמטמין ומסתיר עצמו מלהושיע את ישראל שחייב עונש. ומי שמטמין עצמו מלהושיע נמשל למטמין ידו בחיקו, כמו שנאמר וימינך מקרב חיקך כלה (תהלים עד, יא), וכן טמן ידו בחיקו וכיוצא הרבה. ולזה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה ורימז לו כי מחמת שהטמין ידו בחיקו מלהושיע את ישראל - "והנה ידו מצורעת כשלג", כלומר כל העונות מדובקין בו.

צרעתו של משה למהלך זה, באה להראות שעונש הצרעת קשור למי שמנתק את עצמו מישראל ונמנע מלהושיע ולעזור להם, כך שהלימוד הזה שבפרט כשישראל בצרה, אין לטמון את ידינו בחיקנו.

לאור זה אולי הקשר בין מחלוקת בעם ישראל, ובין צרעתו של משה מתבהרת יותר, כשהמכנה המשותף בין שניהם זה יצירת התנתקות והפרדה בעם ומן העם. (ויש עוד להרחיב ולעיין בנקודה זו ובגופו של דבר עי’ בכלי יקר שכבר עמד על זה בפרשת קרח).

צרעת עוזיה

אין להמעיט בחשיבות המאורע של צרעת עוזיה, המוזכר פעמים רבות , ושהיתה לו השפעה רחבת היקף, אפילו הנביא ישעיה מייחס את נבואת מראות האלקים שראה (בפרק ו) ל”שנת מות המלך עוזיה” - ומפרשים חז”ל בשנה שבה נצטרע.

המאורע מתואר גם בספר מלכים אך בדברי הימים (ב כח) מפורט יותר

עוזיה עשה הישר בעיני ה’ כל ימיו, והצליח מבחינה צבאית בצורה יוצאת מן הכלל כמתואר שם ואז מגיע האירוע המדובר

(טז) וּכְחֶזְקָת֗וֹ גָּבַ֤הּ לִבּוֹ֙ עַד־לְהַשְׁחִ֔ית וַיִּמְעַ֖ל בַּיקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֑יו וַיָּבֹא֙ אֶל־הֵיכַ֣ל יְקֹוָ֔ק לְהַקְטִ֖יר עַל־מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת:

(יז) וַיָּבֹ֥א אַחֲרָ֖יו עֲזַרְיָ֣הוּ הַכֹּהֵ֑ן וְעִמּ֞וֹ כֹּהֲנִ֧ים׀ לַיקֹוָ֛ק שְׁמוֹנִ֖ים בְּנֵי־חָֽיִל:

(יח) וַיַּעַמְד֞וּ עַל־עֻזִּיָּ֣הוּ הַמֶּ֗לֶךְ וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹא־לְךָ֣ עֻזִּיָּ֗הוּ לְהַקְטִיר֙ לַֽיקֹוָ֔ק כִּ֣י לַכֹּהֲנִ֧ים בְּנֵי־ אַהֲרֹ֛ן הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לְהַקְטִ֑יר צֵ֤א מִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ כִּ֣י מָעַ֔לְתָּ וְלֹֽא־לְךָ֥ לְכָב֖וֹד מֵיְקֹוָ֥ק אֱלֹהִֽים:

(יט) וַיִּזְעַף֙ עֻזִּיָּ֔הוּ וּבְיָד֥וֹ מִקְטֶ֖רֶת לְהַקְטִ֑יר וּבְזַעְפּ֣וֹ עִם־הַכֹּהֲנִ֗ים וְ֠הַצָּרַעַת זָרְחָ֨ה בְמִצְח֜וֹ לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ בְּבֵ֣ית יְקֹוָ֔ק מֵעַ֖ל לְמִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת:

מוזכר כאן גסות הרוח, רש”י מזכיר מחלוקת על הכהונה, אך אולי כהרחבה לדברים הללו יש להוסיף את נושא המחלוקת בכלל, עוזיה פה מבקש לקחת ממעמד הכהונה את הקרבת הקרבנות מה שיפגע באופן קשה במבנה הציבורי התקין בעם ישראל על תפקידיו השונים, משמעות המאורע פגיעה באחדות ישראל כולה.

כך כנראה פירשו בזוהר (בלק רו ב)

על דעאל בתחומא דחבריה מנין מעוזיהו דעאל בתחומא דכהונה דכתיב (ד"ה ב כו) והצרעת זרחה במצחו

החטא המהותי כאן לא היה בין אדם למקום בלבד, אלא חטא חברתי שמאיים לפגוע על מקומו ותחומו הייחודי של כל אחד בחברה.

צרעת נעמן

אחד מן הפרשיות המרכזיות שניתן ללמוד ממנה רבות במהותה של הצרעת, היא דווקא צרעת שלא אצל ישראל - צרעת נעמן. כדי להבין את הנושא יש להקדים מן הפסוקים בספר מלכים א ובמלכים ב.

מלכים ב פרק ה פסוק א - ג

(א) וְ֠נַעֲמָן שַׂר־צְבָ֨א מֶֽלֶךְ־אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּֽי־ב֛וֹ נָֽתַן־יְקֹוָ֥ק תְּשׁוּעָ֖ה לַאֲרָ֑ם וְהָאִ֗ישׁ הָיָ֛ה גִּבּ֥וֹר חַ֖יִל מְצֹרָֽע:

(ב) וַאֲרָם֙ יָצְא֣וּ גְדוּדִ֔ים וַיִּשְׁבּ֛וּ מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵ֖ל נַעֲרָ֣ה קְטַנָּ֑ה וַתְּהִ֕י לִפְנֵ֖י אֵ֥שֶׁת נַעֲמָֽן:

(ג) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גְּבִרְתָּ֔הּ אַחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן אָ֛ז יֶאֱסֹ֥ף אֹת֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ:

לא מוזכר כאן מדוע הצטרע נעמן, לא בטוח שזו שאלה שיכלנו לשאול, משום שלא נדע את דרכיו של מקום, אך חז”ל עמדו על זה וישנם שני סיבות מרכזיות

במדרש תנחומא (תזריע)

בשביל מה נצטרע בשביל ששבה מארץ ישראל נערה קטנה

החטא שבעטיו הצטרע היה השבי (מה שבהחלט מזכיר לנו את התקופה שברוך ה’ הסתיימה של השבי לרבים מעם ישראל בכללם נערים ונערות קטנות, ואנו נוחיל להבטחת בוראנו כפי שמסיים במדרש שם - בעה"ז הלקה לעכו"ם בצרעת ואף לעתיד לבא כך ילקה אותן בצרעת שנא' (זכריה יד) וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' וכו’)

ייתכן שיש כאן גם הדגשה אולי מפורטת יותר שהיא היתה מארץ ישראל, וארץ ישראל מחתה על כבודם של בניה ובנותיה.

לאחר שנעמן כמבואר שם מקבל את ההחלטה לגשת לאלישע הנביא, הנביא שולח אותו לטבול במימי הירדן אז יאסף מצרעתו, נעמן מזלזל בזה, ואומר הלא יש לי נהרות בארצי טובים יותר כמו אמנה ופרפר וכו’, רק לאחר שכנוע עבדיו הוא ניגש טובל ונרפא מצרעתו ובשרו שב כבשר נער קטן.

לאחר מכן שב נעמן לאלישע, מציע לו כסף וזהב אלישע מתנגד לקבל, ובפיו של נעמן בקשה נוספת

וַיֹּאמֶר֘ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶֽמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם־לַיקֹוָֽק:

פירשו רוב המפרשים נעמן מבקש לקחת אדמה מאדמת ארץ ישראל להקריב עליו קורבנות לה’. רבים דנו האם אכן באדמת ארץ ישראל ישנה קדושה מהותית, או שהקדושה במקום בלבד, (יש לזה השלכה הלכתית גוש אדמה שהועבר מארץ לחו”ל, אבל למרות שבפסק ההלכה הדבר הוכרע שהמקום קובע ולא רגבי האדמה, מכל מקום יש גם באבניה ועפרה קדושה כפי שנכתב במקום אחר).

אם נחבר את הכל לפי דברי מדרש תנחומא נעמן שובה נערה מארץ ישראל, ארץ ישראל מוחה על כבוד בנותיה, נעמן מצטרע בעקבות מחאתה של ארץ ישראל, אלישע שולח אותו לטבול בנחל ארץ ישראל, כדי שהארץ תתן לו תיקון, נעמן מזלזל בכוחה של ארץ ישראל ומעדיף נהרות תוצרת חו”ל, ולאחר שהתרפא בירדן, והבין את גודל קדושת הארץ דורש לקחת מאדמתה ועפרה אל ארצו.

האם ניתן ללמוד מכאן שכשם שנגעים קשורים במהות לארץ הקודש בלבד, כפי שכותב הרמב”ן, ארץ הקודש יכולה לגרום לנגעים לכל הפוגע בבניה? כך מסתבר לכאו’.

צרעת נעמן – גסות הרוח

ההסבר הרווח יותר בחז”ל שהסיבה לצרעת נעמן היתה גסות הרוח, וכפי שקובע כך גם בעל העקידה

ומהמין הזה היתה צרעת נעמן (מ"ב ה') אשר היה שר צבא לבן הדד הרשע הוא מלך ארם אשר הגיס את דעתו לדבר על ה' תועה לאמר (מ"א כ') כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפון אם יספוק עפר שומרון לשעלים אל העם אשר ברגלי ועוד המריד בגאוה וגודל לבב לומר אלהי הרים יי' ולא אלהי עמקים ומה גם עתה במעשה הזה שאפילו שאמרה הנערה (שם ב' ה') אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו הנה הוא בגובה אפו בל ידרוש ממנו בדרך בקשה ותחנה אדרבה לא חשש אליו אלא שכתב אל המלך כמצוה אל אחד מעבדיו לאמר ועתה כבא הספר הזה אליך הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו עד שחלשה דעתו של מלך ישראל לאמר אך מתאנה הוא

גסות הרוח של נעמן הביאה עליו את הנגעים, והתהליך שארע לאחר מכן, כולל זה שאלישע לא יצא אליו אלא שלח שליח וכו’, נועדו לשבור את גסות רוחו.

אפשר לחשוב שגסות הרוח של נעמן היתה חטא אישי של נעמן בין האדם לבורא, אבל כפי שיבואר החטא במרכזו היה הפגיעה בישראל.

מלחמות אחאב – ללא אבדות

כיצד עלה נעמן לגדולה, מפורש בפסוק שציטטנו “כי בו נתן ה’ תשועה לארם” על מה מדובר?

בספר מלכים א (כב) מתוארת המלחמה שבה נפל מלך ישראל אחאב, בקרב כנגד ארם.

(לא) וּמֶ֣לֶךְ אֲרָ֡ם צִוָּ֣ה אֶת־שָׂרֵי֩ הָרֶ֨כֶב אֲשֶׁר־ל֜וֹ שְׁלִשִׁ֤ים וּשְׁנַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֚א תִּלָּ֣חֲמ֔וּ אֶת־קָטֹ֖ן וְאֶת־גָּד֑וֹל כִּ֛י אִֽם־אֶת־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַדּֽוֹ:

(לב) וַיְהִ֡י כִּרְאוֹת֩ שָׂרֵ֨י הָרֶ֜כֶב אֶת־יְהוֹשָׁפָ֗ט וְהֵ֤מָּה אָֽמְרוּ֙ אַ֣ךְ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֣ל ה֔וּא וַיָּסֻ֥רוּ עָלָ֖יו לְהִלָּחֵ֑ם וַיִּזְעַ֖ק יְהוֹשָׁפָֽט:

(לג) וַיְהִ֗י כִּרְאוֹת֙ שָׂרֵ֣י הָרֶ֔כֶב כִּֽי־לֹא־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא וַיָּשׁ֖וּבוּ מֵאַחֲרָֽיו:

(לד) וְאִ֗ישׁ מָשַׁ֤ךְ בַּקֶּ֙שֶׁת֙ לְתֻמּ֔וֹ וַיַּכֶּה֙ אֶת־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל בֵּ֥ין הַדְּבָקִ֖ים וּבֵ֣ין הַשִּׁרְיָ֑ן וַיֹּ֣אמֶר לְרַכָּב֗וֹ הֲפֹ֥ךְ יָדְךָ֛ וְהוֹצִיאֵ֥נִי מִן־הַֽמַּחֲנֶ֖ה כִּ֥י הָחֳלֵֽיתִי:

אמרו חז”ל אותו איש שמשך בקשת לתמו היה נעמן, ומטוראי פשוט התקדם להיות שר המלחמה הארמי.

אחאב כפי שהפסוק כותב הרשיע מכל מלכי ישראל שלפניו, אך לא נהרג במלחמת גבורה של האויב, אלא בטעות, מדוע?

בכמה מקומות חז”ל התייחסו לדורות של אחאב, שבניגוד לאירועים הכללים בתנ”ך, בהם היה קשר מובהק בין “ויעשו הרע בעיני ה’” ואז “וימכרם ביד אויב”. אצל אחאב זה לא עבד כך.

בכל מלחמות אחאב עד המלחמה ההיא, אחאב ניצח והביס את האויב שלא כדרך הארץ.

ובכמה מקומות אמרו חז”ל על בסיס התפיסה “חבור עצבים אפרים הנח לו” כיון שהם מחוברים למרות שיש ביניהם עבודה זרה – הם מצליחים.

במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ז כתוב כך

ואחר כל השבח הזה (על חילו של דוד המלך) , היו הולכין למלחמה ונופלין, על שהיו בהן דלטורין, אמר דוד רבונו של עולם מה שכינתך עושה בארץ בין המלשינים, סלק שכינתך מביניהון, רומה על השמים אלהים (תהלים נז ו), אבל דורו של אחאב כלם עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דלטורין, היו יוצאין למלחמה ונוצחין, ולא נהרג אחד מהם

החלק המודגש בהחלט מפתיע, לא היו לאחאב ולצבאו נופלים בקרב. (והלוואי בימינו גם כן), כיון שלא היו בהם דלטורין והיו מאוחדים.

מלחמותיו של אחאב שמסופרות בספר מלכים אם כן, מלמדות אותנו בעיקר על כוחה של האחדות לנצח במלחמות ללא כל אבדות.

עד המלחמה ההיא… אז עלה ברצונו של מקום שהגיע זמנו של אחאב לפול במלחמה, אך העם היה מאוחד, והפעם אחדות שטרם נראתה, אחדות בין מלכות ישראל למלכות יהודה.

וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יְה֣וֹשָׁפָ֔ט הֲתֵלֵ֥ךְ אִתִּ֛י לַמִּלְחָמָ֖ה רָמֹ֣ת גִּלְעָ֑ד וַיֹּ֤אמֶר יְהֽוֹשָׁפָט֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל כָּמ֧וֹנִי כָמ֛וֹךָ כְּעַמִּ֥י כְעַמֶּ֖ךָ כְּסוּסַ֥י כְּסוּסֶֽיךָ:

ישראל יוצאים למלחמה מאוחדים, לאחר שנים רבות של פילוג. מלחמה שכזו לא ינצח האויב בכוחו ובגבורתו אלא ימשך בקשת לפי תומו ובורא העולמים נטל את החץ ופגע באחאב.

נעמן – פן יאמרו ידינו רמה

נעמן לא הכיר את בוראו לפחות לא בשלב זה (לאחר מכן גר תושב היה כמבואר בגמ’), והאדיר את כוחו בגאוותו כי הוא הפיל במכוון את מלך ישראל. הקב”ה תבע את לא את עלבונו אחאב, אלא את עלבונם של ישראל, שיצאו למלחמה מאוחדים מתמיד והפעם נכשלו.

גאוותו של נעמן היא פגיעה באחדות ישראל, משום שהיא מנסה להראות שאין באחדותם תועלת אמיתית, צרעת נעמן היא תגובה ישירה לכך, כשם שהצרעת הכללית בישראל היא תגובה ישירה ל “משלח מדנים בין אחים”, כך נעמן על פגיעה במעלת אחדות ישראל, שילם בצרעתו.

נעמן נאלץ לשוב ולהכיר במעלת ישראל, ובמעלת ארצו בדרך הקשה, רק בדרך זו התרפא מצרעתו.

צרעת גחזי – עד עולם

מכאן נמשיך להמשכה של צרעת נעמן, גחזי כמפורט בפסוקים רודף אחר נעמן, ומבקש בשם הנביא כסף וזהב, נעמן נענה. כשהוא חוזר לאלישע אומר לו הנביא “וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך עד עולם”

חז”ל בכמה מקומות (מהם סוטה דף מז ועוד) מבקרים את אלישע שדחה את גחזי, כשעיקר הביקורת על ההכרזה עד עולם.

מדוע הצטרע גחזי?

יש מגוון דעות במדרשי חז”ל הנ”ל יש אומרים משום לקיחת ממון של עובדי עבודה זרה “ולא ידבק בידך מאומה מן החרם” וגחזי בקש “לקחת מאומה”. או בגלל השקר לנעמן ולנביא ועוד. (וכאמור אחרי כל ההסברים השונים, ההחלטה של אלישע לקבוע זאת עד עולם ללא תקנה, נתונה לביקורת של חז”ל על אלישע).

ארבעת המצורעים

בתקופת יהורם בן אחאב צרו ארם על שומרון, הרעב בעיר היה קשה ונורא כמתואר (מלכים ב ז) ועל תקופה זו נאמר “וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר” חז”ל פירשו שמדובר בגחזי ובניו (יש בזה דיון רחב היקף מהיכן למדו כן).

ישועת ה’ הגיעה לבסוף, צבא ארם ברח ומבשרי הישועה היו אותם ארבעה מצורעים שהיו בפתח השער.

מדוע? מה זכו אותם ארבעה מצורעים להיות ממבשרי הגאולה, או מדוע הבשורה הגיעה דווקא מהם?

יש כמה ביאורים בנושא ר’ צדוק הכהן מלובלין כותב (מצורע)

ומכל מקום נעשה על ידיהם התשועה הגדולה הזאת ואין מגלגלין זכות אלא על ידי זכאי ומזה מוכח שבשורש יש להם תקנה כמו שאמרו דורשי רשומות על כל הששה שהם מזרע יעקב שיש להם חלק לעולם הבא (שם ק"ד ב) שכל שהוא מזרע יעקב קשור בשורש ה' יתברך ועמך כולם צדיקים:

בשורת הגאולה הגיע על ידם כדי להראות לנו שגם הם שנגזר דינם עד עולם, בכלל ישראל הם וגם מהם ייתכן ותצמח ישועת ישראל. ואולי דווקא בגלל צרעתם יכלו להיות מבשרי הגאולה, והתקיים בהם כפי שנכתב לעיל שגם בצרעת טמונה “בשורה היא להם”.

אפשר להציע דרך נוספת על בסיס מה שנתבאר, וראשית יש להזכיר את מה שכבר עמדו עליו המפרשים, האם הוצאת המצורעים מחוץ לעיר בתקופה זו היתה משיקולים רפואיים כדי לא להדביק אנשים נוספים, או משיקולים הלכתיים “בדד ישב מחוץ למחנה”, חלק מן המפרשים אכן יוצאים מנקודת הנחה שאכן שיקול הלכתי עומד בבסיס ההוצאה שלהם אל מחוץ לעיר.

ועל זה דנו רבים האם איזור שומרון מוקף חומה מימון יהושע בן נון (שרק בערים כאלו יש דין שילוח מחוץ לעיר). ולא נכנס כעת לדיון מרתק זה.

בנוסף האם יהורם בן אחאב שירש מאביו לעשות הרע בעיני ה’, האם על הלכות שילוח מצורעים יקפיד יותר מדיני עבודה זרה.

ומצאתי בנקודה זו דבר נפלא בדרשות מהר”ם בנעט (ו)

ועד"ז נפרש דכתיב [מלכים ב ז, ג] וארבעה אנשים היו מצורעים כו' דקשה מאי בעי הכתוב בזה, ועוד מנינא דארבעה אנשים למה לי, ועוד קשה הא אותו הדור היו רשעים ועבדו ע"א ואיך שייך נזהרים במצות שילוח המצורעים. ונראה דאיתא במ' פרשת נשא גדול השלום שהרי בימי אחאב היו עובדי ע"א והיו מצליחים במלחמה מפני שהיה שלום ביניהם, א"כ ע"כ היו נזהרין בלה"ר הגורם המחלוקת, והרמב"ם סוף הלכות דיעות כתב שיש ארבעה מיני לה"ר וכתב שאותן ארבעה אנשים היו מצורעים על ד' מיני לה"ר שהיו זהירין מאד בדבר הזה בימי אחאב שידעו שאין ראויים להצליח במלחמה רק מפני שמירת השלום ולהזהר ממחלוקת אשר בא ע"י לה"ר לכן קיימו בהם מצות שילוח, והנה כאן כתוב נס גדול שנעשה להם אז כי ה' השמיע לארם קול רכב וקול סוס כו' ונסו ונמלטו א"כ צריך הכתוב להקדים טעם הדבר, לזה אומר וארבעה אנשים כו' ראה כי היו זהירין בלשון הרע בכל פרטי הד' מינים וע"כ הזכות שזכו הדור על ידם וע"י שנשתלחו מהם ע"כ נעשה הנס על ידם, והוא נכון מאד בע"ה.

כלומר יהורם בן אחאב היה בהחלט מרשעי ישראל, אבל הוא גם למד מאביו שהכוח החזק שיש לישראל לנצח במלחמות הוא אחדות מושלמת, ולכן הקפיד יהורם להרחיק את המצורעים שבסיס חטאם עומד “משלח מדנים בין אחים”, וכדי לשמור על אחדות העם.

הכוח הזה הוא הגורם המרכזי לנצחון הניסי בקרב זה, (מזכיר מעט את מפלת סנחריב בשערי ירושלים). אך בנוסף על ידי המצורעים נעשה הנס, כדי להראות לעם שהרחקת המחלוקת היא הגורם לישועת ישראל.

כך שלמדנו שפגיעה באחדות ישראל, תגרום לצרעת, ואחדותו מחדש תרפאנה.

בדד - “בטח בדד” מול “איכה ישבה בדד”

במדרש רבה איכה, עמדו חז”ל על כך שהמילה בדד, יכולה לשדר חוסן שישראל יושבים “בטח בדד”, מצד שני יכולה לשדר חולשה וסכנה גדולה לאותה אומה ש “ישבה בדד”.

האם ניתן או נכון לכרוך, בין המצורע שיושב בדד, לבין מצבי ה “בדד” השונים? לדברי ר’ יהושוע בן לוי בהחלט

א"ר יהושע בן לוי אמר הקדוש ברוך הוא לישראל כשעשיתם רצוני ישבתי אתכם בטח בדד, שנאמר וישכון ישראל בטח בדד (דברים לג כח), וכשעברתם על רצוני הגליתי אתכם במקום טמאים, שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג מו). (איכה רבה א)

אך יש גם הרחבה לנושא זה

במדרש רבה (נשא “וישלח מן המחנה)

ד"א צו את בני ישראל רבנן פתרין קרייה בגלות צו את בני ישראל על שעברו ישראל על המצות נתחייבו שילוח זה גלות הה"ד וישלחו מן המחנה אין וישלחו אלא לשון גלות כמה דתימא (ירמיה טו) שלח מעל פני ויצאו, מן המחנה זו א"י ששם השכינה חונה,

שילוח מצורעים משמש כמשל לגלות מחוץ למחנה ה’.

ובזמן שילוחם של ישראל, ארע להם כאשר קורה למוצרע בזמן שילוחו

כא רבי אלכסנדרי פתח (ויקרא י"ג) והצרוע אשר בו הנגע וגו', והצרוע זה בית המקדש אשר בו הנגע זו עבודת כוכבים שהיא מטמאה כנגע, שנאמר ויחללו את מקדשי ויטמאוה, בגדיו יהיו פרומים, אלו בגדי כהונה (שם /ויקרא י"ג/) וראשו יהיה פרוע, הוא שנאמר (ישעיה כ"ב) ויגל את מסך יהודה, גלי דכסיא, ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין אומות העולם לא היה אחד מהן יכול להוציא דבר תורה מפיו, וטמא טמא יקרא חורבן ראשון וחורבן שני (איכה רבה בפתיחתא)

אך גם מצורע מוחלט שנשלח מחוץ למחנה לא אבדה תקוותו, וגם כשמשלחים מצורע מחוץ למחנה, “ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם” ופירשו (במדבר רבה שם) אשר אני שוכן בתוכם רמז להם שבכל מקום שיגלו שכינה עמהם.

ולבסוף - כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בנ"י

מה דבר הקדוש ברוך הוא למשה שאם יעשו תשובה במלכיות שיהיו שם הקדוש ברוך הוא מקבצם שנאמר (דברים ל) והיו כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והביאך ה' אלהיך וגו' ומל ה' אלהיך וגו' כן עשו בנ"י שעתידין ישראל שיעשו תשובה באחרית הימים והם נגאלים שנאמר (ישעיה ל) בשובה ונחת תושעון

כשם שטומאת המצורע הקשורה לפגיעה בסגולת ישראל, משמשת כמשל לעם שפגע בסגולתו האישית ונשלח מחוץ למחנהו, כך טהרת המצורע מבשרת את שובו של העם על המחנה.

לסיכום

עמדנו על שורש הנגעים, ועל הגורם המרכזי שלהם “משלח מדנים בין אחים” כפי שניתן לראות מאירועים רבים. (לא עמדנו על כולם, ובפרט על צרעת מרים שדיברה באחיה, אך כפי שניתן להבין יש שורש זהה לכולם).

אחדות ישראל היא התרופה לצרעת, הנגרמת בגלל מדנים בין אחים, והיא התרופה לשלוח מחוץ למחנה שנשלחו ישראל כולם בזמן הגלות.

לעיל הזכרנו שטהרת המצורע בשלב הראשון מחזירה אותו למחנה ישראל, אך עדיין לא אל אהלו, נסיים בנימה זו, בימינו זכינו שהתקיים בנו השלב הראשון של טהרת המצורע, בשובינו אל נחלת ה’ ואל אדמת אבותינו, ובקרוב נזכה גם לשוב לאוהל ה’, שיבנה ויטע בל ינועו יסודותיו לנצח בקרוב בימינו, ונזכה לאחדות ישראל ולהשפעתה הגדולה על חיי האומה כולה.