פחד במלחמה
מן המקראות
לא תיראום
כפתיחה לנושא יש להקדים שהתורה התייחסה לפחד במלחמה במספר מקומות נציין אותן כעת, הרבה מן הדברים שיתבארו בהמשך מבוססים על המקראות
בסוף פרשת דברים:
לֹ֖א תִּֽירָא֑וּם כִּ֚י יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם (דברים ג כב)
בפרשת עקב (דברים ז):
(יז) כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔ רַבִּ֛ים הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִמֶּ֑נִּי אֵיכָ֥ה אוּכַ֖ל לְהוֹרִישָֽׁם:
(יח) לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשָׂה֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכָל־מִצְרָֽיִם:
וכו’
(כא) לֹ֥א תַעֲרֹ֖ץ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בְּקִרְבֶּ֔ךָ אֵ֥ל גָּד֖וֹל וְנוֹרָֽא:
דברים (כ א)
כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
בדברי הכהן על העם בקרבם אל המלחמה (דברים כ ג)
(ג) וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם:
אלו הציטוטים המרכזיים אם כי ישנן עוד, כפי שנראה להלן על הפסוקים הללו יתבססו השיטות השונות בדין זה.
האם הפסוקים בהכרח מלמדים איסור לפחד, אולי זה עידוד, אולי זו הבטחה כפי שנראה להלן.
שכינה במחנה ישראל
בכמה מקומות במקרא למדנו שהשכינה שורה במחנה ישראל
בפרשת עקב
(כא) לֹ֥א תַעֲרֹ֖ץ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בְּקִרְבֶּ֔ךָ אֵ֥ל גָּד֖וֹל וְנוֹרָֽא:
בדברי הכהן אל העם (דברים כ)
(ד) כִּ֚י יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם:
דברים כג טו
(טו) כִּי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ: ס
כפי שנראה יש קשר בין הדברים, והחובה להמנע מפחד במלחמה מבוססת במידה רבה על כך שה’ מתהלך בקרב מחניך.
מי האיש הירא ורך הלבב
בדברי הכהן אל העם אחד מן החוזרים מעורכי המלחמה הוא
(ח) וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֘ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ:
הירא ורך הלבב חייב לחזור לביתו, כדי שלא ימס את לבב אחיו כלבבו, הבה”ג והסכים עמו הרמב”ן (בשכחת הלאוין) מנו את זה כלאו שלא נאפשר לרך הלבב להיות במחנה ישראל כדי שלא ימס לבב אחיו ויפגע בהליך הלחימה כולה.
שנינו בסוטה מד ב -
בד"א - במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה;
האם הירא ורך הלבב בכלל זה, נחלקו בדברי הראשונים (עי’ בראב”ד ומפרשי הרמב”ם מלכים ז א), יש שאמרו שהכל יוצאין כולל הירא ורב הלבב, ויש אמרו שהירא ורך הלבב כיון שעלול לגרור לפחד ולפגיעה בלחימה גם במלחמת מצווה לא יצא.
מבואר אם כן שהירא ורב הלבב לא יצא למלחמה לא בגלל הפחד האישי שלו, אלא בגלל ההשפעה הכללית על הלוחמים ועל הלחימה כולה.
האם בהכרח שיש איסור לאדם להיות ירא ורך הלבב, לא מבואר מכאן, התורה התייחסה למצב בו אדם נמצא במצב כזה ואין שום הכרח שהוא עושה איסור בכך שהוא במצב זה.
במהותה של ההלכה כידוע נחלקו התנאים (סוטה מד) האם הירא ורך הלבב כמשמעו, או הירא ורך הלבב מעבירות שבידו.
מבואר שם בגמ’ שגם ר’ יוסי הגלילי שמפרש הירא מעבירות שבידו מודה שבמפחד ממש, זה בכלל האיסור שהרי נאמר “ולא ימס את לב אחיו כלבבו”
ובמהות העניין כותב הרמב”ן על התורה - ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו, כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא יעשה לו הנס.
הירא ורך הלבב יש לו כאן משמעות נוספת לא רק בגלל הפגיעה הכללית בציבור הלוחמים וברוחם, אלא גם ברמה האישית אינו בוטח בה’ ולא יעשה לו נס.
סוג כזה של הירא ורך הלבב שאינו גורם המסת לב לאחרים, אלא אינו בוטח בה’ כמשתמע מדברי הרמב”ן שגם הוא חוזר מעורכי המלחמה, ועל סוג כזה מסתבר יותר כדברי הראשונים שמלחמת מצווה גם הוא לא ישוב או שגדולה כח המצווה להגן עליו, או משום שעליו לעשות מצוות ה’ גם במחיר של סיכון.
וכאמור על שני דרגות ב “הירא ורך הלבב” הללו לא מצאנו בשלב זה מקור שאוסר או מחייב אדם להסביר את היראה מלבו.
תחילת נפילה - ניסה
במשנה במסכת סוטה מד א
והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם, ובעקיבו של עם, מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור - הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת נפילה ניסה (לפי תיקון הגמ’).
תפקידם של הממונים למנוע בריחה כדי לא לפגוע ברוח הלחימה. כפי שנראה להלן לרבים מן הראשונים לא מדובר רק בתפקיד שיטור לצורך השלמת הלחימה, אלא חל איסור מן התורה לברוח במהלך הלחימה.
בהמשך נברר מה מקורו של האיסור אם אכן ישנו, ובנוסף האם האיסור הוא רק בבריחה, או גם בפחד תוך כדי המשך הלחימה.
הבעיה ביראה ופחד בלחימה
ישנן שלוש אפשרויות להסבר בעיית הפחד בלחימה וכפי שיתבאר אכן פליגי בזה הראשונים והפוסקים
אפשרות אחת פגיעה ברוח הלחימה של הלוחמים האחרים. כלשון התורה “ולא ימס את לבב אחיו כלבב”
אפשרות שניה גם אם לא פוגע באחרים פוגע ברוח הלחימה שלו עצמו, ובריכוז ובמקצועיות הנדרשת, כך שהבעיה כאן היא פגיעה בהצלחה הלחימה מהזווית האישית שלו.
אפשרות שלישית כפי שיתבאר בהמשך – הפחד הוא העדר בטחון בה’ והבטחון בה’ הוא הכח החזק להצלחת הלחימה ולהושעת הלוחמים.
בהמשך נראה שלכל אחת מגישות אלו יש להם מקום.
ונפתח בשיטות הראשונים בעניין.
שיטת הרמב”ם
הרמב”ם בספר המצוות (נ”ח) כותב = והמצוה הנ"ח היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה (ר"פ עקב) לא תערוץ מפניהם. ונכפלה האזהרה ואמר (ס"פ דברים) לא תיראום. ונכפל הצווי בזה הענין הרבה. כלומר שלא יברחו ושלא ישובו לאחור בעת המלחמה. כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשמיני מסוטה. עכ”ל.
כלומר הרמב”ם מונה כמצווה בפני עצמה את האזהרה שנכפלה פעמים רבות בתורה לא לערוץ או לפחד מהאויבים במלחמה.
הרמב”ן בהשגותיו שם על הרמב”ם משיג על דבריו - וזו הבטחה לא מצוה. ואם מניעה היא לא יוסיפו השוטרים ויאמרו מי האיש הירא ורך הלבב שעבר הלאו יפרסם חטאו ויחזור. ע”כ. הקביעה הראשונה בדברי הרמב”ן שלא מדובר באזהרה או במצוה לא לפחד, אלא הבטחה שמלחמות ישראל יתנהלו בהצלחה מרובה שלא נצטרך לחשוש או לפחד מהאויבים.(כך פשט דברי הרמב”ן ולהלן נציע דרך אחרת בהבנת דבריו).
ההוכחה שהרמב”ן ממשיך בה כראייה לדבריו לא התבררה כל הצורך, והאחרונים פירשו בדרכים שונות את כוונת הרמב”ן אך הצד השווה שבהן שהרמב”ן מבין שיש מקום להשווה בין המצווה הזו לשיטת הרמב”ם, לבין דברי הכהן שנגש את העם הלוחמים ואומר להם “מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”.
המנחת חינוך (קומץ למנחה מצווה תרכה) הוסיף להקשות על שיטת הרמב”ם (ויש שפירשו שאכן זה כוונת קושיית הרמב”ן) מהגמ’ במסכת סוטה (מד ב) שם הגמ’ דנה במחלוקת בין ר”ע לר’ יוסי במשמעות כוונת הפסוק “מי האיש הירא ורך הלבב” ר’ יוסי מסביר הירא מעבירות שבידו, ור”ע פירש כפשוטו ועל כך אומרת הגמ’ שם - מאן תנא להא דתנו רבנן: שמע קול קרנות והרתיע, הגפת תריסין והרתיע, צחצוח חרבות ומים שותתין לו על ברכיו - חוזר, כמאן? לימא, רבי עקיבא היא ולא רבי יוסי הגלילי! בהא אפי' ר' יוסי הגלילי מודה, משום דכתיב: ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. ע”כ. ולדברי הרמב”ם הרי הירא ורך הלבב עובר בלאו – לא תערץ מפניהם, כך שגם לר’ יוסי הגלילי הרי יחזור משום שיש עבירה בידו.
הקושיא הזו כמו קושיית הרמב”ן עצמה מניחה שני דברים א. שלדברי הרמב”ם על כל פחד במלחמה עובר בלאו. ב. שגם בטרם החלה המלחמה והלוחמים נערכים אליה עובר בלאו וכפי שנראה יש לפקפק על שתי ההנחות הללו.
על ההנחה השניה טוען המשך חכמה (דברים כ ג) שאכן אין עובר בלאו לרמב”ם רק עם התחלת המלחמה עצמה, ולא בשלבי ההכנות אליה, כך שהירא ורך הלבב בעת קריאת הכהן אינו עובר בלאו. (ולהלן יתבאר מדוע)
הטעם שאיסור זה רק בשעת מלחמה, מסתבר לומר כפי לשון חז”ל שתחילת נפילה ניסה, כלומר האיסור בפחד אינו בפחד עצמו אלא בנזק שהוא גורם למלחמה כולה ולהצלחתה. ולהלן יתבאר יותר.
ועל ההנחה הראשונה שאינה מחלקת בין סוגי הפחד השונים, יש לדון בזה כפי שיתבאר.
רבים מן האחרונים התקשו מסברא האם אכן ניתן לומר שפחד שמתפתח במלחמה שבהחלט הגיוני טבעי ומוצדק, ובפעמים רבות בלתי נשלט בעליל, האם על כך יעבור בלאו. ויש שחידדו את הקושי בטענה שבפעמים רבות המפחד מוגדר כאנוס.
ומתוך כך פירשו האחרונים (בראשם הגר”י פערלא על הסמ”ג קכח) – שאין עובר בלאו על פחד טבעי שצומח בלב, אלא כשהמפחד מכניס לעצמו מחשבות שונות שמייצרות את הפחד בלב.
לשון הרמב”ם בהלכות מלכים (פרק ז) - וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. נראה מפורש בדבריו שעובר רק כמבצע פעולות מחשבתיות שונות שמעודדות ומחזקות את הפחד בלב. כלומר תפקידו לשלוט במחשבות שמייצרות פחד, ולא לתת למחשבות אלו להכנס למוחו, ואז גם רגשי הלב ישתפרו. (באופן רחב יותר נכתב במקום אחר על כך שמצוות התורה שמתייחסות לרגש, מופנות למחשבה כלומר המחשבה מייצרת רגשות חיוביים או רגשות שליליים, ולכן ברמה מסויימת הרגשות הם אכן נשלטות על ידי שליטה על הגורם המייצר אותן).
כך גם לשון החינוך - ועובר על זה והתחיל לחשוב ולהרהר ולהבהיל עצמו במלחמה עבר על לאו זה, וענשו גדול מאד כמו שכתבנו. ע”כ. כך שאכן אין עובר אלא אם כן פעל בעצמו כדי להגיע לשם. (כך גם מסקנת הקהילות יעקב סימן לד ועוד).
הדברים בהחלט מסתברים ומתיישבים על הלב, אבל לעניות דעתי ברמב”ם הדברים לא מתיישבים כל הצורך, ונשים לב להבדל בין ספר המצוות לבין מה שכותב בהלכות מלכים, בספר המצוות הרמב”ם מבסס את המצווה על הפסוק “לא תערץ מפניהם” ועל הפסוק “לא תיראום”. בספר מלכים מבסס על אזהרת הכהן את העם “אל ירך לבבכם אל תיראו וכו’”.
בנוסף כפי שניתן לראות בלשון הרמב”ם בהלכות מלכים, הרמב”ם מתמקד בפחד ובבהלה במלחמה, בספר המצוות בכמה לשונות כפי שניתן לראות הרמב”ם ממקד את האיסור בבריחה בנסיגה הגורמים להשפעה שלילית על המורל הכללי של הלוחמים.
נראה מכך שאכן לדעת הרמב”ם ישנם שני איסורים נפרדים, יש איסור שנמנה כמצווה בפני עצמו ולא הפחד כשמגיע לידי מעשה, כלומר בריחה, וזה נלמד מלא תערץ. ויש פחד שני שהוא הבהלה הפנימית גם ללא ביטוי מעשי והוא הנלמד מ “אל ירך לבבכם וכו’”, עליו מדבר הרמב”ם בהלכות מלכים, אך הוא לא נמנה כמצווה בפני עצמו אלא הוא חלק מסדרי המלחמה וחלק ממצות הכהן המשיח להורות לעם שאכן נמנה סדר זה כמצווה בפני עצמה.
ולאור הדברים היה נראה לומר ששורש המצווה שנמנית בפני עצמה, “לא תערץ” היא מבוססת על תחילת נפילה ניסה, ועל ההשפעה של זה על המלחמה כולה.
בספר החינוך (תקכה) כשכותב על שורש המצווה מציין - משרשי המצוה שיש לכל אחד מישראל לשום לה' יתברך מבטחו, ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לה' ברוך הוא ולעמו.
כלומר לדברי החינוך שורש המצווה היא בטחון בה’ כמובן שזה חובה כללית להיות בה’ מבטחו אבל דווקא בעת המלחמה הציבה התורה את זה כמצווה וכחובה בפני עצמה. (ויש להוסיף על פי מה שנכתב בתחילת דבריו “כי ה’ אלקיך מתהלך בקרב מחניך” – השראת השכינה וקירבת ה’ במהלך המלחמה שזה מחייב לשים בה’ מבטחו דווקא בעת המלחמה יותר מבזמנים אחרים, וכפי שנכתב על הפסוק “כי תקום עלי מלחמה – בזאת אני בוטח”).
דרגות הבטחון השונות
בקהילות יעקב (סימן לד) ובברכת פרץ (שופטים) דנו בשאלה מה נחשב לא לפחד, ולשים בה’ מבטחו כלשון הרמב”ם בהלכות מלכים ושם מובאים שלושה אפשרויות.
-
לבטוח בה’ שבודאי ינצח בקרב וודאי ינצל וישוב לביתו.
-
למסור נפשו בכפו כלומר גם אם יכשל נלחם לכבוד ה’ ובעד ארצו ומוכן לשים נפשו בכפו למטרה זו
-
שיהיה בעיניו שווה כוחו של האויב כלומר שלא יחשוב שבגלל כוחו הגדול של האויב יכשל, אלא ידע שאין לה’ מעצור להושיע ברב או במעט.
במפרשי התורה מוצאים את שלושת האפשרויות האלו, כך שנראה לומר שאכן שלושה דרגות אלו בבטחון בה’ יוצא ידי חובה בכולם אך כל אחד לפי דרגתו.
סוג הפחד האסור
מסתבר שכל הפחד שמדובר כאן זה פחד שפוגע בכשירות הלחימה, אבל חששות בעלמא שעולים בלב ודאי שאינן בכלל האיסור. גם לפי הצד שיסוד האיסור הוא להיות בה’ מבטחו, יתכן שבכל זאת הוגדר גדר שהוא נוגד באופן מוחלט את הבטחון בה’, פחד שמשתק ומונע מלבצע את המטלות החשובות שמוטלות עליו.
שיטת הרמב”ן
כאמור הרמב”ן השיג על הרמב”ם שפסוק זה הבטחה ולא מצוה, וכך גם השיג הראב”ד במניין המצוות על הרמב”ם, וכאמור שניהם לא ביארו כל הצורך את שיטתם. וכפי שאכן תמהו האחרונים (כסף משנה מגילת אסתר) מה ראו להוציא המקרא מידי פשוטו.
בנוסף האם לרמב”ן אין מצווה כזו לא לפחד במלחמה, נראה מדבריו שאכן כך. אלא שמדבריו בפירושו לתורה נראה קצת אחרת
רמב”ן (דברים כ א)
(א) כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב וגו' - זו מצוה מחודשת, אמרה להם עתה בבואם במלחמות:
(ד - ה) וטעם כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם - יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים,
מבואר מלשון הרמב”ן שמהפסוק הזה למד אזהרה שלא ירך לבבכם ולא ייראו מן האויבים, כך שלכאו’ גם לרמב”ן יש איסור לירא, ואילו מדבריו בספר המצוות כאמור נראה שהוא דחה לחלוטין את האפשרות שקיימת מצווה לא לפחד מן האויבים ולא רק במקור הדין חלק על הרמב”ם (כפי שמוכח מראייתו)
ישנם כמה דרכים שניתן ללמוד בדעת הרמב”ן.
אפשרות אחת שגם לרמב”ן יש לאו לא לירא מן האויבים ורק שלדעת הרמב”ן אין למנות את זה כמצווה בפני עצמה, משום שמצווה זו חלק מהמצווה הכללית של המלחמה על כל סדריה, שהיא אכן נמנית כמצווה, כלומר הרמב”ן סבור שאין להפריד בין מצוות המלחמה וסדריה לבין מצווה שלא לירא מן האויבים, ובזה חלק על הרמב”ם אבל במהות שיש אזהרה לא לירא גם הרמב”ן יודה.
אלא שלדרך זו קשה, שאם כן מה הוכיח הרמב”ן נגד הרמב”ם מאזהרת הכהן, ילך וישוב לביתו, וטען הרמב”ן שלדברי הרמב”ם יודה חטאו וישוב (וכנזכר יש כמה דרכים להבין את כוונתו), הרי מכל מקום גם לרמב”ן יש איסור על פחד במלחמה.
ויתכן שהדברים נוגעים למה שצויין לעיל הרמב”ן עצמו סבור שיראה במלחמה היא חלק מן המלחמה, ולכן לשיטתו ברור שאיסור זה רק בשעת המלחמה בעצמה, ולא קודם לכן.
הרמב”ם שמנה את זה כמצווה בפני עצמה, הבין מכך הרמב”ן שכוונתו שיש איסור על יראה עוד לפני התחלת המלחמה בעצמה, וכפי שנראה כך מלשונות הפסוקים שהרמב”ם מסתמכך עליהם “כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלו ממני” וכו’ משתמע מכך שמדובר כאן עוד לפני המלחמה בעצמה שעולה בלב חששות ופחדים מהאויבים שנדרש להורישם.
ועל זה השיג עליו הרמב”ן שאין להפריד בין המלחמה בעצמה לבין היראה מהאויב ולכן לשיטתו ברור שהיראה במלחמה היא רק במהלך המלחמה בעצמה.
בדעת הרמב”ם כפי שנכתב לא מוכרח כך, ויתכן כפי שכתב המשך חכמה שגם לשיטתו איסור הפחד הוא רק בשעת מלחמה ולא קודם לה.
למהלך זה יוצא שהכל מודים שבשעת מלחמה יש אזהרה שלא לפחד, ולא נחלקו אלא על הפחד שקודם למלחמה להבנת הרמב”ן את הרמב”ם ולאחרונים אחרים נמצא ש לא פליגי כלל בדין ורק נחלקו אם למנות זאת כמצווה בפני עצמה בלבד
דרך אחרת בדעת הרמב”ן מציע הרב שרמן (ניב המדרשיה) על פי לשון רבינו יונה (שערי תשובה ג)
לא - לב כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם (דברים ז, יז - יח). כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם (שם כ, א). הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר (תהלים פה, י): "אך קרוב ליראיו ישעו", וכן כתוב (ישעיה נא, יב): "מי את ותיראי מאנוש ימות".
כלומר רבינו יונה רואה את המצוה לא תירא מהם כהוראה כללית על כל סכנה איום או צרה שיבטח בישועת ה’, כלומר מצווה הבטחון הכללית באה לידי ביטוי בפרט במלחמה.
למהלך זה, לא התחדשה הלכה מהלכות מלחמה בנושא זה, אלא הלכה כללית של בטחון בה’ שמתעצמת בזמן מלחמה וסיכון.
ולאור זה אומר הרב שרמן, גם דעת הרמב”ן כך היא (ומדייק כך מכמה לשונות עיין שם שיש לדון בדיוקים), ולכן סבר שאין למנות כמצווה בפני עצמה לא לירא, מהאויבים משום שזה קשור למצוות הבטחון הכללית בה’, ואינה הלכה שקשורה במהותה למלחמה.
ולפי זה אומרים כמה מפוסקי זמננו, בוודאי גם קודם המלחמה עצמה לדעת הרמב”ן שיייכת חובה זו, ואפילו לא רק בלוחמים אלא בכל יתר העם שייכת המצווה לא לירא מהאויב ולבטוח בה’.
אלא שיש להעיר על מהלך זה – הרמב”ן עצמו הנ”ל בדברים כ פותח את דבריו שזו מצווה מחודשת בעת המלחמות כמובא לעיל, כלומר ודאי שנראה מדבריו שזה דין מדיני המלחמה, ולא הלכה מהלכות בטחון בה’ הכלליות.
ובכלל האם לדעת הרמב”ן על כל חשש או פחד מפני אתגר מסויים יעבור בלאו. (בדעת רבינו יונה עצמו עוד יש להעיר)
ונראה בביאור הדבר בטחון בה’ היא אכן מצווה ובמקום אחר נכתב שהטעם שלא נמנתה כמצווה בפני עצמה, ולא מוגדרת כחובה החלטית משום שהיא תלויה בכל אחד ודרגתו הוא, ולכן לא ניתן להגדירה כחובה משום שאחר כוונת הלב ודרגת זכות הלב הן הן הדברים.
אבל במלחמה הדבר אחר לחלוטין “כי ה’ אלקיך מתהלך בקרב מחניך” כפי שהקדמנו יתכן שזה שורש הדבר, כיון שבמלחמה מתגלה השראת ה’ ושכינתו שהולך עמנו להלחם עם אויבנו, כאן חלה חובת בטחון כללית על כולם, כיון שבמלחמה מתגלית שכינת ה’ והוא עמנו אין לנו אלא לבטוח בו להשמיד את אויבינו ולהפילם לפנינו.
במקום אחר נכתב על דברי השפת אמת שפירש את הפסוק בתהילים “כי תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח” – המלחמה בראיית דוד לא רק שלא גרמה חששות ופחדים אלא גרמה לו לחיזוק הבטחון, משום שבמלחמה אולי יותר ממצבים אחרים מתגלה שה’ מתהלך בקרבנו וזה מחזק את הלב בבטחון חזק יותר בה’.
רבינו סעדיה גאון בספר המצוות מונה מצווה בלשונו ותתני מוראו המפרשים ניסו לפרש לאיזה מצווה התכוון.
הגר”י פערלא פירש בתחילה שכוונתו למצווה שלנו לא לירא מאויבים ובלשונו שם
נראה דס”ל לפרש כן בקרא “לא תערץ מפניהם כי ה’ אלקיך בקרבך אל גדול ונורא”, כלומר לא תערץ מפניהם כי המורא רק לאלקים הוא, ואסור ליתן מוראו לבשר ודם.
הגר”י מתקשה על כך שאם כן למה זה רק בשעת מלחמה, לפירוש זה זו מצווה כללית על כל קושי צרה או יראת בשר ודם, ולכן נוטה לפרש אחרת בסוף דבריו עיין שם.
אך להאמור יתכן שדווקא בשעת מלחמה שיש גילוי יחודי שה’ מתהלך בקרב מחניך והוא בקרבך, אל גדול ונורא, דווקא אז הדרישה לא לתת מוראו לבשר ודם גדולה עוד יותר כאמור.
כאמור לגישות אלו יש מצווה כללית של בטחון בה’ ושלא לתת יראתו לאחר, המצוות הללו כחלק מחובת הלבבות הן מסורים ללב ולדרגתו אך יש חובה גורפת בעת מלחמה להגיע לדרגות אלו יותר מתמיד. וכמאמר דוד “כי תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח”
פרטי הלכה נוספים
שמעתי בעבר מהרב אריאל שליט”א הערה חשובה בסוגיא זו – החינוך כותב שמצווה זו נוהגת באנשים ולא בנשים כיון שאינן לוחמות. וכידוע הקשו על החינוך גם כאן וגם לגבי זכירת מעשה עמלק, הרי שנינו שבמלחמת מצווה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, מבואר שנשים בהחלט שותפות במלחמת מצווה. אלא שכתב הרש”ש שם שאין הכוונה ללוחמות, אלא לתומכות לחימה, באספקה ניהול כח אדם, מודיעין וכו’.
ולאור זה יצא לכאו’ שכל הדין של פחד במלחמה נכון רק לגבי הלוחמים ולא לגבי תומכי הלחימה שבעורף.
אלא שנקט שם שהיסוד העיקרי בהלכה זו כאמור היא הפגיעה בלחימה, כך שגם תומכי לחימה שבעורף ככל שהפחד יגרום לפגיעה בלחימה ולפגיעה בשרשראות האספקה זה גם בכלל הדין הזה.
לסיכום
כפי שראינו ישנה מצווה יחודית בזמן מלחמה להמנע ככל הניתן מפחד, לבטוח בה’, ולהמסר למלחמה ללא חשש, יש בזה כמובן דרגות כפי שציינו אך כל הממעיט בפחד מקיים מצווה.
יראה ופחד פועלים בכמה מישורים גם במישור הכללי פוגעים ברוח הלוחמים וגם במישור האישי פוגעים ברוח הלחימה האישית, ופוגעים בבטחון בה’ הפרטי של האדם, בכל המישורים הללו צריך להתאמץ כדי להתחזק בבטחון ולהסיר כל חשש ופחד מן הלב.
גם לא בשעת מלחמה יש חובה כללית של בטחון בה’, אבל בזמן מלחמה זה נהפך לחובה ולמצווה אישית וככלית לבטוח במקוה ה’ מושיעו בעת צרה.
על העורף הישראלי גם כן כמובן מצוות הבטחון הכללית מוטלת עליו, אבל כמשתמע מלשונות הראשונים המצווה היחודית לא לירא מהאויבים כנראה מתייחסת בעיקר לשדה הקרב.
ונסיים בלשון הזה המפורסמת של הרמב”ם (מלכים ז)
מי האיש הירא ורך הלבב ב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך.
מי יתן ולא נצטרך לירא מהאויבים, ויתקיים בנו במלחמותינו “ כִּ֚י יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם” פירשו הרמב”ן והאור החיים ועוד ה’ נלחם להפיל את אויבינו אבל גם להושיע אותנו כלומר שהמלחמה תנוצח ללא נופלים. בקרוב במהרה בימינו אמן.